סיפר: מזיכרונו
עדה: פולין
רבי יחיאל חזנוביץ חביב היה על כל תושבי העיר מוגלניצה. יהודים כגויים, הכל כיבדו אותו ובאו אליו לשאול בדיני תורה, ובדיני מלכות. כי תלמיד חכם גדול היה בתורה ובהשכלה כללית. כמו כן ידעו הכל שרבי יחיאל היה פעם איש עשיר, אבל ירד מנכסיו מפני ששכנו הגוי שרף פעמים אחדות את טחנת הקמח שלו, והביאו עד ככר לחם. מוקיריו בעירו ניסו לתמוך בו. הלוו לו כסף, אבל הכל לשווא. היהודים בעירו אמרו, שהגוי "חתך את מזלו".
מרוב צער עזב רבי יחיאל את עיר מולדתו והתיישב בעיר רחוקה אחרת. מצבו היה דחוק ביותר ובאין ברירה הודיע ברבים, שהוא מקבל ילדים ללימודי קודש וחול. ולא זכר רבי יחיאל את האימרה: "המלמדות יכולה להיות עסק טוב אלמלא הייתה בידי המלמדים".
עוני גדול היה שורה בביתו של רבי יחיאל. ודווקא בחודש אדר שבו יש לשמח ("משנכנס אדר מרבים בשמחה") רבה העצבות בביתו. כי חג הפסח ממשמש ובא, ובידו אין פרוטה. הקירות נוצצים מטחב ירקרק, ומנין ייקח כסף לסייד? ומנין ייקח לנעל ולבגד? ועל הכל - מנין ייקח מצות לפסח?
באין ברירה הלך לאבא של אחד התלמידים שלו, יהודי עשיר, שפך לפניו את מר לבו, ובקש קצת
כסף - מפרעה על חשבון הלימודים של בנו, כדי שיוכל לקנות מצות לפסח.
- כסף אין לי לתת לך - אמר הגביר,- אבל אני יכול להבטיח לך שמצות לפסח תהיינה לך... אל דאגה! במצות לפסח, כל יהודי בטוח.
כל תחנוני רבי יחיאל לא הצליחו להשפיע על הגביר. בלב שבור ורצוץ חזר רבי יחיאל הביתה, וחיכה לנס..
הגיע ערב פסח. - מה יהיה? - שאלה אשתו של רבי יחיאל. - הנשאר חס ושלום בלי מצות לפסח?
- תנוח דעתך, יקירתי, בעזרת השם יסתדר הכל. הגביר ישלח בוודאי מצות. כמו שהבטיח. - ובאמרו זאת צנח כמו בול עץ, מתעלף על רצפת החדר.
אשתו התחילה לצעק: - "הצילו!" "יהודים, הצילו!" - ויהודים שכנים ועוברים ושבים, נבהלו, נכנסו לביתו של רבי יחיאל, הזעיקו רופא והביאו תרופות.
וכשחזרה הכרתו של רבי יחיאל, היו לו גם מצות לפסח.
כי בסופו של דבר יהודים רחמנים בני רחמנים הם.