רשם: חיים דב ערמון, מזכרונו. פולין
בוילנה, ירושלים דליטא, היו גם נשים תלמידות חכמים, נשים שהתמצאו יפה ב"אותיות הקטנות", של ספרותנו.
פעם הרימה הצדקת הידועה ובת התורה, פרומה אשת רבי לייב את קולה: - עד מתי? האם ייתכן שיהא כתוב בתורה "והוא ימשול בך", ואנו נעמוד מנגד ונשתוק? הקץ למצב זה! יש לשנותו סוף כל סוף ולתקן את הכתוב ל"והיא תמשול בו"!
בעזרת הנשים הגדולה התקיימה אספת נשים. הן מחו דמעה מעיניהן והטיחו כולן פה אחד: - פרומה הצדקת צודקת!
האמת היא, כי רוב הנשים אף לא הבין במה המדובר, אך היה כבר הרגל אצלן, אם פרומה הצדקת טוענת, חזקה עליה שדבריה נאמנים וצודקים. בקיצור, נשי וילנה הצנועות נהיו פתאום לוחמות לשוויון זכויות של הנשים.פרומה הציעה לאחוז באמצעי של שביתה. הדבר היה בדיוק בימי השבועות, בימי מתן תורה.
- ירגישו נא הגברים היהירים הללו ב"טעם", של חג בלא עבודה מצדנו. אנו הנשים, שעל שכמנו הוטלו המצוות הקשות והחמורות ביותר, נשבות הפעם כולנו. בחג השבועות אל תעז אף אישה לבשל ולאפות, לא תבשיל ולא מאפה!
אמרו ועשו. באו הביתה, לבשו בגדי חג, לא טרחו במטבח, לא הכינו לא דגים ולא בשר, לא אפו חלות. בקיצור, שביתת מחאה חמורה בסיסמה: "והיא תמשול בו".
חוזר רבי ליב הביתה אחרי התפילה הארוכה, והנה מה הוא רואה לפניו? השולחן אינו ערוך, אשתו פרומה הצדקת עורכת שביתה, ודווקא בחג.
חושב רבי ליב בלבו: שמא, חס וחלילה, נטרפה עליה דעתה, לא עלינו? שמא נכנסה בא רוח שטות? אין זאת כי חטאתי במשהו ועונש מן השמיים בא עלי...
כדי להירגע קצת, העלה עשן במקטרתו (הרי מותר לעשן בחג!) ויצא מהבית לשאוף קצת אויר צח במקום אוכל. בטיילו כך לפני ביתו, מבחין רבי ליב כי גם בעלי בית אחרים מטיילים, ממש כמוהו. אך אין איש אומר אף מילה אחת לרעהו. אין זאת אלא שכל הבעלים החליטו לקבל את היסורים באהבה כדי שלא לחלל את קדושת החג.
יצאו החוצה גם יענקל העגלון, וגם יושה הסבל.
- חג שמח!
- אהה, לכל הרוחות,- עונה לו יושה, - איזה חג שמח עליך? הזקנה שלי נשתגעה, ולא הכינה את החג..
- אהה, גם זקנתי נטרפה דעתה עליה. - עונה יענקל לעומתו בקול רם.
בעלי הבתים הנכבדים, בשמעם את הדו-שיח בין יענקל ויושה, הבינו כי אין הדבר חלק... איזו תופעה בלתי רגילה כאן. איזה מרד, מאורגן כהלכה.
- מה דעת הרב בעניין זה? - פנו רוב בעלי הבתים בשאלה לרבי ליב.
כי אם יש כאן מרד ומהפכה של נשים, הרי זה ברור, כי הרוח החיה בה היא פרומה, אשת רבי ליב!
הרב ציווה לקרוא לפרומה. מקושטת ובלווית שתי עקרות בית נוספות, התייצבה פרומה לפני בעלה.
- מה זה? - שואל הרב הזקן, בפנותו לפרומה.
- אנו הנשים, דורשות, שיוסר העול של המצוות הקשות והחמורות מעל כתפינו החלשות זה דורות. מתכוונות אנו לחוק, "והוא ימשול בך". יש לתקנו ל"והיא תמשול בו", ולא - במחילה מכבודכם, אתם הגברים לכו ותהיו עקרות-בית בעצמכם!
שמע הרב הזקן את טענות אשתו, כשעיניו עצומות.
- נכון, נכון, אך גם לנו, הגברים, יש דרישות. אם השביתה לא תפסק מייד, אנו נבטל בכוחו של בית הדין הגדול את החרם דרבנו גרשום מאור הגולה. מעתה מותר יהיה לכל איש לשאת אישה נוספת או יותר.
בשמעה זאת, החווירה אשת רבי ליב כסיד, ורצה יחד עם שאר הנשים לערוך את החג.
ומכיוון שלא היו בנמצא לא חתיכת בשר ולא חתיכת דג, תפסו חיש מהר, מכל הבא ליד: חתיכת בצק מכאן וחתיכת גבינה מכאן, והכינו לביבות חלב. מאז ועד היום הזה, נשאר המנהג להכין דברי חלב לחג השבועות. ועולם כמנהגו נוהג: "והוא ימשל בה!"...