רשם: יצחק וקסלר
סיפר: אברהם נסים
עדה: קורדיסטן
פעם פעם, לפני שנים רבות, מלך בארץ הקורדים מלך רשע. והיו לו יועצים רשעים. הטה המלך אוזן ליועציו ועשה צרות לישראל ככל שיעצו לו אלה הרשעים. לבסוף דרש בכל תוקף שהיהודים יתאסלמו ויהי מה. בימים הנוראים שבין כסה לעשור חתם הרשע על הגזרה ובה כתב במפורש, שכל יהודי חייב לקבל על עצמו את אמונת הקורדים ולא, יגורש מהמדינה.
מה שהיה באותו יום הכפורים לאחר פרסום הגזרה, קשה לתאר. מקטון עד גדול, נשים וטף התאספו בבית הכנסת ובכו הרבה. וכי דבר קל הוא?! וכרגיל בדורות שהגזרות רבות הן, יש צדיקים מעט. והחטאים עכבו את התפילות מלבוא לאלוהים. ישבו להם היהודים מאז 'כל נדרי' בבית הכנסת, בכו, התחננו בלב נשבר לגמר חתימה טובה, והשמיים אפורים ללא קרן אור ותקווה. ככה זה, השמיים סגורים, סתומים והתפילה לא מתקבלת ואין מה לעשות.
ולאותו בית הכנסת באו כמנהגם גם כפריים ממקומות רחוקים, וכך ישבו משפחות, משפחות וביקשו רחמים. והיה ביניהם אדם אחד פשוט מאד, אחד כזה מן הכפריים, שלא ידע כלום, רק אלף בית יודע וזה הכל. כולם התפללו את התפילות בלב נשבר, והוא הכפרי, מה יתפלל, הה!? לקרוא בספר לא יודע, בעל פה תפילות, לא יודע. יושב הוא כמו אחד טיפש, כמו גולם, כך סתם ומניע את שפתיו. מטים אנשים אוזן למוצא שפתיו ומתפלאים הרבה. כולם אומרים תפילה וזה יושב לו ואומר את האותיות, מתחיל: אלף, בית, גימל וכך עד ת' ושוב מתחיל מאלף, וכך בלי סוף. ופיו לא פוסק מקריאת האותיות בזו אחר זו, לפי הסדר שלמד. תמהו האנשים, אבל לא התערבו והניחוהו לנפשו. וכי מה אפשר לעשות ממין כזה בור, שלא יודע תפילה בכלל? והגזרות על היהודים כה קשות, והתפילות שיש עוד להספיק לאומרן הן רבות. הזמן כה קצר, היום עובר, ועוד טרם מה, ייחתם שם למעלה גזר הדין. ואם שם למעלה ייחתם חס וחלילה גזירה לשמד, הרי הכל אבוד. משתדל כל אחד הרבה רבה להדר בתפילה ולהגידה יפה, כך שתחדור עד כסא הכבוד. ולמי זה יש אז זמן לשים לב לאחד כפרי כזה ולהורות לו מה אומרים? וזה כמו 'משוגע' אומר: אלף, בית, גימל וחוזר שוב. אחרים מתוודאים על חטאיהם, וזה: אלף, בית, גימל. אלף, בית, גימל.
באה שעת נעילה ובית הכנסת מתמלא חרדה גדולה. החזן מתפלל תפילה חרישית שלפני תקיעת השופר, והלב של כולם יוצא מפחד. ולפתע פתאום מתוך השקט בוקע קולו של הבור, ומדבר הוא בשפת הגויים בקורדית כפרית נלעגת. ודבריו בקול רם, כאילו הוא בשוק ולא מתבייש הוא בכלל. ומדבר הוא אל אלוהים כאילו זה חבר שלו ואומר כך: - אלוהים, ידוע לי כי כל התורה, שלך היא, וכל התפילות, שלך הן. ובמה כתובה התורה, אם לא באותיות? והתפילות במה כתובות הן, הה? אם כך, אז , אלוהים את כל האותיות הקדושות שאמרתי כל היום, הן דבר אחר לא למדתי להגיד, קח אותן ועשה לך מהן מין תפילה גדולה, חשובה ויפה כזאת, כפי שאתה בעצמך אוהב. - אמר ונשתתק.
פתאום נשמעה בת קול משמיים: - בזכות תפילתו של זה, קרעתי את גזר הדין!