רשם: משה ויגיסר
סיפר: אריה קוסבסקי
עדה: מולדביה
באחד הכפרים הנדחים אשר בערבות רוסיה הגדולה היו הרבה מאד זאבים, ממש עדרים, אשר היו מחבלים בבקר ובצאן ובכל חיות הבית. וכאשר היה מציק להם הרעבון אף היו מתנפלים על העגלונים וסוסיהם אשר היו מובילים עצים מהיער הרחוק לכפרם. לכן הנהיגו האיכרים לנסוע בעגלות עם פעמון. וכאשר הזאבים היו מעיזים להתנפל על הסוסים, מיהר העגלון לצלצל בפעמונו, ואז היה נשמע הצלצול בכפר והיו באים האיכרים ועוזרים לאיכר הנתקף להדוף את הזאבים. כך נהגו עת רבה.
היה בכפר איכר אחד אשר רצה להתחכם ולנסות את האיכרים. ביום בהיר אחד בנוסעו בעגלתו העמוסה עצים, צלצל בפעמונו ככה סתם. מיהרו האיכרים מהכפר לבוא לעזרתו, והנה לא דובים ולא זאבים. חמד לו האיכר לצון ויצחק בכל פה לאיכרים אשר באו לעזרתו. כך שנה את מעשהו הנלוז ואף שילש.
כאשר היו באים האיכרים לעזרתו, נוכחו לדעת כי האיכר רימה אותם.
ויהי היום והאיכר נוסע בעגלתו כתמול שלשום והנה במקרה הפעם באמת התנפלו עליו זאבים רעבים. נמצא האיכר ממש בסכנת נפש, הוא וסוסיו המסכנים. מיהר האיכר לצלצל בפעמונו בכל כוחו צלצל, אך עתה לשווא צלצל. ישועה ועזרה לא באה. האיכרים מהכפר לא באו לעזרתו כי חשבו גם הפעם האיכר מהתל בהם.
בראות האיכר כי הנה בא קצו ויעצור את עגלתו וסוסיו ויתחמק מהזאבים וירץ בכל כוחו לכפר להזעיק עזרה. מזלו הוא שהזאבים מצאו טרף לשובע בסוסים, לכן הסיחו דעתם ממנו. ועד אשר באה העזרה מהכפר, כבר לא היה זכר ושריד מהסוסים המסכנים. הזאבים אף את עצמות הסוסים כרסמו ופצחו ואף את רתמת הסוסים העשויה מעור, בלעו ברעבונם.
זה הסוף לאדם המהתל באנשים ורוצה להיות חכם. טוב עוד כי את נפשו הציל.