רשמה: הדה יגון
סיפר: שמואל ברמן
עדה: ליטה.
בסביבות וילנה חי פעם בחור צעיר. מצאו לו הוריו כלה מעיירה סמוכה. בבית הכלה הכינו את החתונה. הביאו תזמורת, בישלו ואפו. ביום החתונה כל הקרובים התאספו. גם החתן בא עם הוריו. היה עוד כמה שעות זמן עד החופה, החליטו החתן והשדכן ללכת לטייל. בהגיעם ליער התיישבו להם על הדשא. היום היה יום קיץ, והשדכן העייף נרדם. החתן רצה להתאמן לקראת החופה, הוציא את טבעת הקידושין מתוך כיסו, כופף אילן צעיר, שם את הטבעת על אחד הענפים שלו באומרו: - הרי את מקודשת לי... כדת משה וישראל. - סיים רק לומר את משפטו, פתחה האדמה את פיה ובלעה אותו.
אחר כמה שעות רצו לקיים את החופה, והחתן איננו. מחפשים אותו בבית ומחוצה לו, אבל אין איש יודע דבר. בסוף נזכר מישהו שראה את החתן מטייל עם השדכן בכיוון ליער. ביער מצאו את השדכן ישן, אבל החתן איננו. העירו את השדכן: - איפה החתן?
- החתן? אינני יודע. הוא ישב כאן, אבל לאן נעלם? אינני יודע החתן איננו.
בוכים ההורים, הכלה התעלפה. אבל מה לעשות? החתן נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. ובלי החתן אין חתונה. חזרו כל הקרואים למקומם, אבלים וחפויי ראש.
עברו שנים. הורי החתן כבר קצת התנחמו על אסונם, ופצעיהם נרפאו לאט לאט.
בעירם הייתה ישיבה. פעם ישבו בחורי הישיבה בין השמשות בחושך וסיפרו מעשיות. ובספרם כל מיני דברים נזכרו גם בחתן שנעלם ביום חתונתו. בין הבחורים היה אחד מיוחד במינו. חבריו שמו את לבם, שהוא שונה מהם. איזה נסתרות הוא עושה, כאילו קדוש הוא. לראות באו, אבל דבר ברור אינם יודעים, ומחרישים. שם הבחור היה יצחק וקראו לו וולוז'ינר, כי מוצאו מן העיר הנודעת וולוז'ין. כשהוא שמע את דברי הסיפור על החתן שנעלם, התחייך קצת ואמר: - אילו רציתי, יכולתי לדעת היכן חתן זה.
הכל שמעו את דברי הבחור, אבל לא הגיבו עליהם. אחד הבחורים היה אוכל בבית הורי החתן. באותו יום הוא בא לאכול אצלם, ואגב שיחה התחילו ההורים בוכים אחרי בנם האבוד. אז הוא סיפר להם על שיחה בישיבה, על דברי הבחור המוזר היודע את מקום הימצאו של החתן. האב כעס על בחור: - אל תגרד את פצעי.הנח לנו ואולי נשכח את אסוננו.
אבל האם נאחזה בתקווה קלושה זו, והחלה מבקשת את בעלה: - הזמן את הבחור ל'שלוש סעודות' במוצאי שבת. וכשבא האב אל יצחק וולוז'ינר והזמינו, חייך. הוא ידע כבר מה רוצים ממנו ההורים, וענה: - טוב אבוא במוצאי השבת.
הבחור הלך לבית ההורים. אכלו, שתו ושרו כנהוג במוצאי שבת. עד שהאב אמר: - שמענו שאתה יודע היכן בננו.
- כן ענה. - אמרתי כך. אמנם, עודני צעיר לדברים כאלה, שהם דברי פלא. אבל אמרתי מה שאמרתי ועכשיו עלי גם לקיים. ולא, מה יאמרו הבריות? ולכן הקשיבו לי, הכלה טרם נישאה לאיש. ואת בנכם חטפו השדים לממלכת השדים, כי הוא קידש את אחת הבנות שלהם. קשה מאוד להחזיר את בנכם משם, אבל ננסה. עשו כך: תכינו את הכל לחתונה. הזמינו את אותם האנשים עצמם, את אותה התזמורת עצמה, תבשלו את אותם המאכלים עצמם, תשמחו, תשירו ותרקדו כמו אז. גם את הכלה תלבישו בבגדי כלולות. ואת החלון ליער תשאירו פתוח.
ההורים עשו את הכל כמצוות יצחק. ויצחק ניגש ליער, למקום שבו בלעה האדמה את החתן, וקרא: - אני משביע אתכם, לקחתם את החתן לא על פי דין. החזירו לי אותו.
ענו לו: - כי הוא קידש את אחת מבנותינו שלנו, נשא אותה לאישה. לא נחזיר אותו. יש לו אפילו שני ילדים איתה.
קרא הבחור שנית: - אני משביע אתכם. החזירו את החתן, ואל תחזירו אותו לא מעונה, לא בעל מום ולא מת, אלא חי, בריא ושלם.
ענו לו: - לא נחזיר אותו. הוא קידש את בתנו, והוא אחד משלנו.
צעק יצחק: - החזירוהו תיכף ומיד. ולא, אגש לאשמדאי. ואני יודע כיצד להגיע אליו.
לשמע איום זה נבהלו כנראה, השדים והעלו את החתן מהאדמה. הוא היה מעונה ומעולף. יצחק לקח אותו, העביר אותו דרך החלון הפתוח לחדר החופה והעיר אותו מעלפונו. הרב ערך את הקידושין והמסובים חגגו את יום החתונה.
במעשה זה נתפרסם שמו של הבעל-שם והמקובל רבי יצחק (איצלה) מוולוז'ין.