רשמה: מלכה כהן
סיפר: אברהם גלמן
עדה: לטביה
בלטביה, נהר הדווינה חובק את העיר דווינסק כזרוע מעוגלת. למטה בעמק היתה עיירה יהודית בשם גריפקה. בכל חורף כשמי נהר זה היו נקפאים, היו אלה הצריכים לנסוע לעיירה גריפקה עוברים אליה במזחלות שלג.
לפני כל חג פסח, כשהקרח היה מתחיל להתמוסס ולתסוס בתחתית הנהר, מקרח זה שהיה לופתו כל החורף והופך מימיו בתחילת החום והקיץ לזרם מים שהיה עולה ועולה מתחת למעטה הקרח, היו באים לגדותיו לפני כן אנשי צבא, והיו בכיפוף זרועו של נהר באים עד שבקרח היו נובעים, מתהווים בקיעים וכך פתחו מוצא למים מפנים הנהר להתחיל לזרום בנתיבו במורד ולא לעלות ולשטוף את חופיו.
אבל שנה אחת, משום מה לא באו אנשי הצבא לעשות מלאכה זו, והמים העלו והעלו את כרום הקרח שהיה מעליהם מעלה מעלה ושטפו במימיו את כל העיירה גריפקה עד מעל לגגותיהם ועמדו לשטוף עוד ערים ועיירות שהיו בסביבה זו. ומה שעשו למים זורמים אלה כשעל פניהם שכבת קרח עבה, לא עזר. והנה הנה הולכת לבוא הצרה הזו של שיטפון הסביבה. ובכן פנו לרחמי שמיים. כומר העיר מיהר לבוא כשבידו צלב גדול ופיו ממלמל תפילות ואחריו פמליה גדולה של פרחי כהונה ואחריהם אזרחים רבים של גויים שהולכים בוכים ומתפללים והכל לשווא. והנהר מתרומם מרגע לרגע ועוד מעט ותבוא צרה גדולה על כל הסביבה, ותקום צעקה גדולה ומרה.
ויבקשו הגויים מהיהודים, שרב העיר ר' שמחה מאיר, שהיה ידוע כצדיק גדול שיבוא הוא, ואולי ירחם השם ותפילתו תתקבל. ויצאו רצים אל ר' שמחה. והוא אמנם בא, ועמד ליד אותו קטע זרוע הנהר, כשעמו עשרה איש למניין והתחיל להתפלל, כשסביבו מסתופפים קהל עצום של גויים ויהודים כאחד. וראה זה פלא, כשאך פתח ר' שמחה בתפילתו ובתחנוניו ליד הנהר, מיד נשמעו פיצוצים חזקים של הקרח שהחל להתפוצץ. ולעיני כל, החל הנהר זורם במורדו במים אדירים עד שלאחר כעשרה רגעים, גם המים שכיסו את בתי העיירה גריפקה, החלו הלוך וחזור, וכל הקהל הרב, גויים ויהודים, חוזים בפלא הזה. וכשפנה הרב ר' שמחה מאיר לחזור משם לביתו, הלכו אחריו הגויים, נשתופפו לארץ ונשקו צעדיו, כה קדוש היה.