רשם: דב נוי
סיפרו: קראים בגליציה
עדה: ישראל קראי
בימי קדם היתה עדת בני המקרא עשירה ונכבדה מאד. שלושה מבני עדה זו היו שותפים למסחר שטיחים והיו מגיעים לישובי גולה רחוקים במזרח ובמערב. לעתים רחוקות היו מזדמנים גם עם אחיהם בני המקרא, ואז גדלה שמחתם. אבל לרוב סחרו עם יהודי פולין. למראית עין נהגו בכל מקום כיהודים, אבל בסתר לבם נהגו כמנהגי אבותיהם מדור לדור, נזהרו במצוות, לא אכלו מאכלי בשר ולא מאכלים מבושלים, רק אוכל יבש ומוכן כמצוות ה'.
הגדול בתורה בין השלושה היה יצחק בן אברהם, מנוחתו כבוד בגן עדן. הוא היה מבין במקרא, מעיין בלילות בספרים קדושים ושיחתו היתה מלאה תמיד פסוקי תורה ואמת. וכל זמן היותם בנכר היה מסביר מדי שבת את פרשת השבוע לשני שותפיו, ומתאבל יחד איתם על ציון החרבה. בעיקר היה יצחק מדקדק במצווה זו של אבלות ציון. ולא היה לילה שלא היה קם בו בחצות ובוכה ומתאבל על חורבן בית המקדש. והשניים העריצו את יצחק וכיבדו אותו ונהגו על פי הוראותיו. היתה להם עגלה משלהם ובה נסעו ממקום למקום, כי רכבות לא היו עדיין בעולם. יום אחד בהיות השלושה באחת מערי פולין הסמוכה לוורשה, חלה יצחק לפתע. הוא התאבק עם המחלה, שותפיו הזעיקו את הרופאים הטובים ביותר, אך מלאך המוות גבר, יצחק נפטר מן העולם.
הנשמה פרחה לגן עדן אבל את הגוף צריך לקבור. הקראים של פולין (הליץ, טרוקי, לוצק ועוד) ובתי הקברות שלהם והקהילות רחוקים ואי אפשר לטלטל את המת עד לשם. לקברו בבית קברות נוצרי הרי זה חלול הקודש. אין ברירה אלא לחצוב קבר בבית קברות יהודי. סוף סוף אחים היהודים, אם כי הם טוענים בפירוש התורה וחוטאים לאמת. מובן, שאי אפשר היה להעלים את האמת, והתייצבו שני הקראים שנשארו בחיים בפני גבאי 'החברה הקדושה' היהודי. היו מוכרחים לגלות את מוצאם וזהותם. הגבאים סרבו להביא את הקראי המת לקבר ישראל. לא עזרו דמעות הקראים וטענותיהם: – המת לתלמיד חכם גדול היה, מדקדק במצווה קלה כבחמורה, אוהב ישראל ומתאבל לילה לילה על חורבן ציון וירושלים.
לא עזרו הצעות ממון רב שהקראים היו מוכנים לתתו בעד הקבורה.
עזה כמוות קנאית היהודים שנאתם. הגבאים וראשי הקהל לא היו מוכנים בשום אופן להתפשר ולוותר על אמונותיהם ודעותיהם. כבוד המת וגמילת חסד אחרון לאיש שאיננו עוד לא נחשבו בעיניהם ולא כלום. הם דחו בשתי ידיים את תחנוני הקראים.
בלב נשבר וברוח מרה באו שני הקראים אל הרב והגישו בפניו את טענותיהם. והתחננו בדמעות בעיניהם: - תנו לנו אחוזת קבר, מה אשם אדם זה. הרי אבותיו חטאו והוא הלך בדרך אבותיו ואף אילו רצה להתגייר, גזירה בידיהם לא לקבל גרים מבני המקרא.
ובשמוע הרב מפי הקראים טענה זו ואת הפסוק: 'אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו', נזדעזע ומחשבותיו נתבלבלו. ובפקודת הרב הסכימו הגבאים לקבור את המת בבית הקברות, מעבר לגדר. גדול העלבון למת הצדיק, אין כפרה לביזיונו, אך באין ברירה הסכימו הקראים לסידור זה, כששפתיהם ממלמלות דברי תפלה, סליחה ומחילה.
אותו לילה נשמע בבית הקברות הקראי בירושלים קול בכי המתאבל על ציון וירושלים, והקול כקולו של יצחק בן אברהם, סוחר השטיחים. ולמחרת מצאו בבית הקברות, ציון של קבר חדש חצוב בקרקע. רעדה אחזה את קראי ירושלים ולא ידעו את פשר הדבר.
אותו לילה פרצה מגפה חולירע בעיר שבה ביזו והעליבו הרב והגבאים את כבוד המת. חשובי הקהילה נפלו חללים, נשים וטף מתו, ועשרות מתים היו מובאים לקבורה מדי יום ביומו. וראה זה פלא בערים ובעיירות הסמוכות אין קשר למגפה, וגם באותה עיר עצמה אין חללים מאוכלוסיה הלא יהודית. לא עזרו תפלות ציבור, ולא עזרה צדקה, גם הרב של העיר חלה ונפל למשכב. רגעים מועטים לפני מותו, הבין כי עלבון הקראי המת הוא שגרם למגפה, וצווה לבקש מחילה מן המת הקראי ולהעביר את עצמותיו לעבר הגדר פנימה. אחרי שכל בני העיר לוו את רבם בדרכו האחרונה נגשו הכל אל קברו של הצדיק הקראי ובקשו מחילה ממנו. אולם לשווא עמלו למצוא את עצמות הצדיק. הן נעלמו כלא היו. ועוד הם תמהים על פשר הדבר, הגיעה שמועה מן העיר: כל החולים הבריאו, פסקה המגפה.
הבינו הכל כי הצדיק הקראי מחל על כבודו הנעלב וסלח לעדת היהודים. כי סלחנים וסובלנים הקראים, שלא כאחיהם היהודים. ובזכות המחילה פסקה המגפה. כאשר חזרו שני הקראים לירושלים, וסיפרו לזקני העדה על מות הצדיק ועל עלבון כבוד המת בידי קנאים ועל ענשם.
הבינו בני העדה כי בקבר שנחצב בבית הקברות בליל מותו של יצחק בן אברהם טמונות עצמותיו של הצדיק. מצוות אבלות ציון שקיים הצדיק בכל לבו ובזכותו ירדו מלאכים מן השמיים והעבירו את הגוף הקדוש והטהור מארץ נוכריה אל אדמת ציון וירושלים וקברוהו בה.
ומי יתן ותבנה עיר הקודש במהרה בימינו לראות נחמתה וגאולתה השלמה.