רשמה: אסיה אדריס
סיפר: מוסא אדריס (אביה)
עדה: ישראל צ'רקסי
בין הרי הקאווקאז הגבוהים היה כפר נידח, סגור ומסוגר, אשר אין יוצא ממנו ואין בא אליו.
ובכפר זה היה מנהג מוזר: הכפריים תושבי המקום נהגו להיפטר בדרך מוזרה מזקני הכפר שהגיעו לגיל גבוה: הבן הבכור היה כורך חבל לרגלי אביו הבא בימים וגוררו אל מחוץ לשערי הכפר אל ערימת הזבל. שם היה מניחו לנפשו, עד שנפח את נשמתו.
וכאן מתחיל סיפורנו.
ביום סגריר אחד, עת השמיים היו מכוסים עבים שחורים משחור, גרר בן בכור את אביו אל ערימת הזבל, ולפתע נתקל ראשו של האב באבן בולטת. חייך האב חיוך רפה אל בנו. תמה הבן, כי לא הבין את פשר הצחוק, עצר תחתיו ופנה אל אביו: - מוזר אבא, שהנך מחייך למרות הגורל המר הצפוי לך.
ענה הזקן לבנו: - לא מתוך אושר ושמחה חייכתי, בני. אלא שמתפלא אני על החיים, שהם כגלגל חוזר. כשהייתי אני בגילך גררתי את אבי באותה דרך שבה אני נגרר כעת. ובאותה אבן שבה נתקלתי עתה, נתקל גם ראשו של אבי. גם גורלך לא יהיה שונה משלנו.
הרכין הבן את ראשו, התיר את רגלי הזקן הקשורות ונשאו בחזרה לביתו.
מאותו יום ואילך נתבטל המנהג האכזרי.