ישראל באהאיים

רשמה: גבריאלה רוזנטל

סיפר: אבו יוסף

עדה: ישראל באהאיים

סעיד עלי מוחמד היה אסור במבצר שבריז שעה שהגיע גזר דין המוות מאת השח הפרסי.  הוא ישב בביתן קטן בגני המבצר, מכתיב לתלמידו שהלך אחריו לבית הסוהר. שעה שנכנס הקצין המפקד להודיעו שלמחרת עם שחר יירה, הבאב חייך: - זה בלתי אפשרי, אדוני.  – אמר – היות ועדיין לא גמרתי את כתבי.

המפקד לא ידע איך להגיב על הערה מוזרה זו.  על כל פנים, למחרת בבוקר, הבאב הובל החוצה, נקשר לעמוד וכיתת היורים הוצבה הכן.  אז תלמידו צעד קדימה וביקש להרשות לו למות עם רבו, כשהוא עומד לפניו וראשו נשען על חזהו של רבו. מבוקשו ניתן לו.

מטח האש הדהד, כשהעשן התפזר עמדו הבאב ותלמידו שלמים.  הם הובלו בחזרה למשכנם, איפה שהמשיכו בשקט בכתיבתם.

המפקד כתב אל השח אודות הנס. 

- אבל  לא, - אמר השאח - אף על פי כן, הבאב חייב למות.

והוא צווה לחזור על ההוצאה להורג.  אולם החיילים סרבו לירות במי שנראה להם כאדם קדוש. 

- מוטב לנו - נשבעו - שיחתוך אותנו לשישליק, מאשר להרים את רובנו מול איש זה שוב פעם.

עבר זמן מה עד שהובאה כיתת יורים אחרת ממקום מרוחק למדי משבריז, איפה שלא שמעו עדיין על הנס.  ויום אחד שוב הופיע הקצין המפקד בביתן הגן והודיע לסעיד עלי מוחמד שהוא יומת למחרת בבוקר.

- בסדר - אמר הבאב - אני מוכן עכשיו.

שוב הובל החוצה, שוב ביקש התלמיד הנאמן למות עמו.  שוב נקשר לעמוד ושוב הניח התלמיד את ראשון על לבו של רבו.

כיתת היורים כוונה רוביה לנקודה שבין עיני המנהיג, וירתה. כשנתפזר העשן, היו גופותיהם של הבאב ותלמידו נקובות בכדורים אך למרות שכוונו יריותיהם לבין עיניו, נשארו פניו של הבאב שלמות.  הגויות הושלכו אל ההרים.  אך בלילה זחל אחד הנאמנים למקום בו היה מונח הבאב וסילק את גופתו.

כאשר הוגלו הבאהאיים לעכו, לקחו איתם את הגופה.

תאריך מותו של הבאב: 8 ביולי 1850.