רשמה: רינה מיכלוביץ,
סיפרה: קטרין קאסולה
עדה: אוגנדה
לפני זמן רב לכל החיות לא היה זנב, לא כמו שיש להם עכשיו.
יום אחד, מר ארנב ישן בביתו. הוא חשב וחשב: איך הוא יכול לפרסם את עצמו בין שאר החיות. כי אמנם הוא כה קטן, אבל הוא פיקח.
פתאום הוא אמר לעצמו: אני יודע מה אני אעשה. לכל החיות אין זנב, ואני בטוח שהם ירצו שיהיה להם זנב. אם אני אעלה את הנושא הזה, כל החיות יסכימו איתי.
לכן, מוקדם בבוקר, מר ארנב הלך למר אריה כי הוא היה חזק ונועז וכל חיה בג'ונגל פחדה ממר אריה. כשהוא דיבר, שום חיה לא עמדה לפניו, כולן היו צריכות לכרוע על הברכיים.
אז, מר ארנב הלך לפגוש את מר אריה. הוא מצא את הילדים שלו משחקים.
- בוקר טוב, ילדים – אמר מר ארנב.
- בוקר טוב – אמרו הילדים. – מה נוכל לעשות בשבילך?
- אני רוצה לפגוש את מר אריה. אתם יכולים ללכת ולהגיד לו שמר ארנב רוצה לפגוש אותו?
- בסדר – והם רצו להגיד למר אריה.
אחרי כמה זמן מר אריה הגיע.
- בוקר טוב – אמר מר אריה.
- בוקר טוב אדוני.
- מה אתה רוצה? – הוא שאל את הארנב.
- אדוני, אתמול הלכתי לפגוש את גברת פרה. היא היתה חולה, היו לה פצעים גדולים מאד. היא לא יכלה לישון בגלל הזבובים. הם עמדו על הפצעים שלה ונשכו אותם, והיא היתה חסרת אונים כי היא לא יכלה לגרש אותם, משום שאין לה זנב. היא לא יכלה להסתובב ולהגיע לגב שלה. אילו היה לה זנב, זה היה טוב. לכן באתי לפגוש אותך. האם אתה יכול לעזור לגברת פרה החולה?
- אני באמת לא יודע, אני לא יכול לעשות דבר. יש לך רעיון?
- כן אדוני - אמר מר ארנב. - אם היה לה זנב, היא היתה מגרשת את הזבובים. אני מציע שנקיים פגישה של כל דיירי הג'ונגל, ונראה מה נוכל לעשות בעניין.
כאשר מר אריה שמע זאת, הוא אמר: - זה באמת רעיון טוב. אפילו לי יש זבובים בעיניים ואני לא יכול לגרש אותם. לכן, לך ותגיד לכל החיות בג'ונגל לבוא לפגישה מחר.
כשמר ארנב שמע זאת, הוא רץ מהר ככל שיכול לספר לחיות על הפגישה. הוא הסתובב בכל מקום ואמר לכל אחת מן החיות: - מחר, יש פגישה. לשום חיה אין רשות להישאר בבית. ילדים, צעירים ומבוגרים, כולם מוזמנים. הפגישה תתקיים אצל האריה.
כל החיות שמעו על הפגישה, אפילו החולדות והעכברים. אבל הם פחדו ללכת לביתו של מר אריה, כי הוא היה כל כך חזק.
למחרת בבוקר, כל החיות הלכו לפגישה. מר ארנב היה האחראי, והוא קיבל את פניהם. כולם חיכו.
כאשר מר אריה הגיע, כל החיות עמדו בשקט.
- בוקר טוב לכולם - אמר מר אריה.
- בוקר טוב אדוני - כולם ענו והתיישבו.
- אספתי אתכם כאן היום כדי לדבר על החיסרון בזה שאין לנו זנב. - ומר אריה סיפר להם על הצרות של גברת פרה.
כל החיות דנו בעניין זמן רב. לבסוף, קם מר ארנב ואמר: - אדוני, אנחנו לא יכולים לעשות דבר בעניין. הבה נלך לבורא שלנו ונבקש ממנו לתת לנו זנבות.
הם כולם היו מרוצים מהרעיון של מר ארנב והלכו לבורא שלהם לבקש זנבות.
הבורא אמר להם ללכת הביתה, והוא יסדר זנבות. לכן, הם הלכו הביתה.
אחרי יומיים, הבורא קרא לחיות. מר צבוע היה אחראי לחלוקת הזנבות. היא נתן לעצמו אחד גדול.
חיות גדולות וקטנות הגיעו ובחרו זנב. הם כולם היו מרוצים שיש להם זנב. הם הסתכלו אחד על השני וקפצו גבוה, עם זנב מורם.
כשמר ארנב היה בדרך הביתה, הוא פגש את מר צפרדע. – למה לא הלכת לקבל זנב?
- אתה יודע שמר צבוע הוא הדוד שלי, והוא זה שמחלק את הזנבות. האם הוא יכול לשים אוכל באף שלו במקום לשים אותו בפה? הוא לא יכול לשכוח אותנו!
אז מר ארנב הלך, כשהוא קופץ גבוה עם הזנב החדש שלו.
כאשר גברת ומר צפרדע הגיעו, לא נשארו זנבות.
- מה אתם רוצים? - שאל מר צבוע
- אנחנו רוצים את הזנבות שלנו - הם ענו.
אבל מר צבוע נזף בהם על שאיחרו ואמר: - עכשיו לכו חזרה, אין יותר זנבות.
אז, גברת ומר צפרדע הלכו כלעומת שבאו, ובכו. הם עדיין בוכים על זנבם האבוד עד עצם היום הזה. אולי הדוד שלהם, הצבוע, ייזכר בהם וייתן להם את זנבם.