רשם: זבולון קורט מזכרונו
עדה: אפגניסטן
השאח הפרסי עבאס היה אדם פיקח ואהב למשל משלים. בין שריו היה שר אחד, מירזא זקי, שהבין את משליו
יום אחד הסב השאח יחד עם שריו והשיח בהוויות העולם. והנה שאל המלך את שריו: - איזוהי המנגינה הנעימה ביותר?
ענה האחד: - נגינת החליל.
ענה השני: - לא כי נגינת הנבל היא הערבה ביותר לאוזן.
טען השלישי: - לא זה, אף לא זה. רק נגינת הכינור היא יפת הצלילים.
ויסער הויכוח. אך מירזא שותק ואינו אומר דבר.
חלפו ימים, ומירזא זקי הזמין את מלכו וראשי הממלכה למשתה גדול שערך לכבודם.
מנגנים רבים, בכל כלי הנגינה הנעימו לאורחים הנכבדים את זמנם. אך מה מוזר, שום כיבוד לא הוגש לשולחנות, שהיו ריקים מכל דבר מאכל ומשתה.
וזאת עליכם לדעת, כי בארצות המזרח עמוסים השולחנות מכל טוב ובעת משתה מוסיפים ומעלים עליהם בדודי נחושת מאכלי בשר ואורז.
היו המסובים רעבים מאד ולא הבינו מדוע אין כל דבר מאכל מועלה על השולחנות. אך בושו לשאול.
כה ישבו עד חצות הליל. ואז רמז מירזא זקי לראש המלצרים, והלה הכניס לחדר את דוד התבשילים והקיש עליו בכף גדולה: גלין, גלין, גלין.
נשמו המסובים לרווחה: - אכן, הגיעה העת!
אז שח עבאס ואמר: - זוהי המנגינה הנעימה ביותר...