רשם: יצחק וקסלר
סיפר: שלמה אדרי
עדה: אלג'יריה
פעם פעם, בזמן שבית המקדש היה קיים, היה שוחט. הוא היה שוחט רק עופות והיה צדיק גדול. היה הולך אצל בית המקדש ובוכה הרבה על עוונותיו ועל בעלי החי שהיה שוחט. את הדמעות שלו היה אוסף לתוך כלי מיוחד, ובדמעות אלה היה משחיז את הסכין לשחיטה, כי מקפיד היה מאוד על השחיטה. כל שוחט אחר משחיז את הסכין ברוק פיו, משום שעל האדם להוציא את רוקו מן מהלב, שלא יעשה את השחיטה כדבר של מה בכך, כי הרי עבירה היא להרוג בעלי חיים. והוא, יותר מכל השוחטים היה מרבה לשחוט כל תרנגולת בדמעות עיניו. כך כל חייו מקיים היה מצוות.
לאחר שמת ונקבר, באו אליו שדים והתחילו לגוררו לגיהינום. ראה זאת השוחט והתפלא מאוד. כל השנים נהג בצדקה וחסד, ועל שום מה יסחבוהו לגיהינום. אמרו לו השדים: - אל תצעק, אין זו טעות. נביאך לגיהינום ואז תראה ותבין על שום מה.
פתחו לפניו שער גדול ומהשער יצאו תרנגולים ותרנגולות ללא ספור. משאך ראו את השוחט, התנפלו עליו והחלו לנקר את בשרו. צעק השוחט: - למה מגיע לי כל זה?
אמר לו מלאך שעמד שם: - הם באים לנקום בך על כי שחטת אותם שלא כדין וגרמת להם צער בעלי חיים.
ראה השוחט שרק שתי תרנגולות עומדות מן הצד ולא נוגעות בו. שאל השוחט: - למה עומדות אלה שתיים מן הצד ולא נוגעות בי?
אמר לו המלאך: - רק את שתי אלה שחטת כהלכה. כל כמה שדייקת בשחיטה, בכל, לשחיטה כשרה אמיתית לא הגעת, והרבה עברת על צער בעלי חיים ועל כך עליך לתת את הדין.