ארכיון הסיפור העממי בישראל על שם דב נוי (אסע"י)

אסע"י 609 - הקבצן העשיר והקמצן

רשם:        אלקלעי עזריה
סיפרה:      אלקלעי מטילדה
עדה:          בולגריה

היה היה איכר עני. יום אחד חזר מעבודתו בשדה עייף ויגע, ושכב על מיטתו. פתאום התחיל לבקש ולהתחנן לפני ה' שיתן לו את אחד מאוצרותיו הקטנים. אחרי תחנונים רבים ראה פתאום שקיק קטן מתגולל לרגליו ובת קול אומרת לו: - קח את השקיק. זאת היא מתנת ה'. בתוכה נמצאת רק פרוטה אחת ברגע שתוציאה, תבוא שניה תחתיה. אך אל לך לבזבז את הכסף בטרם זרקת את השקיק לנהר. אם לא תעשה כן יהפך השקיק לדג והכסף לקשקשים.
האיכר שמח מאד וכל הלילה הוציא מהשקיק פרוטה אחר פרוטה. עד ערוב היום השני הצליח לצבור שק מלא פרוטות. באותו יום אכל את שארית לחמו. ביום השני אמר אאסוף לי היום עוד שק כסף ולמחרת אזרוק את השקיק לנהר. באותו יום ביקש מהשכן לחם. אך ביום השלישי הלך לבקש נדבה באמרו שלא יזיק לו אם יאסוף לו עוד שק פרוטות.
וכך היה במשך הימים הבאים. כל יום הלך לבקש נדבה בעד מחייתו ואחר כך הוציא את פרוטותיו.
פעמים רבות לקח את שקיק הפלאים במטרה לזרקו לנהר אך כשהגיע עד שפת המים החליט שיכול הוא לאסוף עוד שק אחד של פרוטות. כך חי האיכר העשיר עד סוף ימיו ומת עשיר אך בלי אוכל בביתו.

אסע"י 488 - האורח לפסח בסופיה

רשם:        שמעון ארנסט
סיפר:        עיסא אברהם
עדה:          בולגריה

הצדיק רבי אשטרוק בן שאנגי מסופיה שבבולגריה השתוקק כל ימיו לנסוע לארץ ישראל, אך עני ואביון היה ולא היו לו הוצאות הדרך. היה מצטער הרבה על כך וכבר התייאש מרעיונו.
והנה פעם, בפרוס חג הפסח, בא לסופיה איש אחד והוא עשיר גדול. והעשיר הודיע ברבים, כי הוא קרובו של הצדיק ונתן כסף לאשתו כדי שתזמין לחג הפסח מאכלים טובים בשביל בני הבית וגם בשבילו, האורח.
כאשר עברו ימי החג אמר האורח: - יש לי סכום כסף בשביל הצדיק - ונתן לו לקרובו כסף רב. ובין כה וכה נעלם מן העיר. הצדיק חקר ודרש עליו, אך לא עלה בידו למצוא אותו.
הבין ר' אשטרוק, כי זימנו לו את האורח, הקרוב מן השמים, כדי שיסייע לו בממון ויוכל לעלות לארץ הקודש.
עלה רבי אשטרוק לארץ ישראל והתפרנס מכספו של הקרוב עד סוף ימיו.

אסע"י 423 - ממלכת עצלנים טפשים

רשם: עזריה אלקלעי
סיפרה: מתילדה אלקלעי
עדה: בולגריה

בארץ רחוקה וביער עבות היתה ממלכת העצלנים. אלה היו אנשים שהיה להם מלך. הם היו תמיד חופרים באדמה במטרה למצוא זהב. הרבה שנים חפרו ולא מצאו דבר, ומלכם היה מרוגז מאד.
יום אחד עבר עלם צעיר דרך היער הוא היה שמח מאד, הילוכו היה קל והוא היה שורק שיר עליז.
כשראו אותו החופרים שורק, אמרו לו שיפסיק כי מלכם מרוגז והוא עלול להרגו. העלם הצעיר צחק ואמר: - אדרבא, קחו אותי לברך למלך. האנשים עצרו את עבודתם, לקחו אותו למלך.
בדרך שאלו אותו: - איך קוראים לך?
- רבוטן - הוא ענה (רבוטן זה אדם שאוהב לעבוד).
- מדוע אתה שורק?
- אני שמח!
- ומדוע אתה שמח?
- כי מצאתי זהב!
כששמעו זאת שמחו מאד והביאוהו למלך. הם ספרו זאת למלך. גם המלך שמח מאד ושאל את רבוטן:
- האם נכון הדבר רבוטן שיש לך זהב?
רבוטן ענה שיש לו שקים מלאים זהב. המלך התלהב מאד ורצה מיד לגייס את אנשים להביא את הזהב. אך רבוטן אמר לו שלא ימהר. מכיוון שדרוש זמן כדי להשיג זהב זה, כי היה שד בעל שבעה ראשים שומר עליו, ורק הוא יוכל להוציא מהשד את הזהב שנמצא במערה.
רבוטן אמר למלך שיתן לרשותו את כל אנשיו למשך שנה אחת. על האנשים לשמוע לפקודות רבוטן.
מיד התחילו לצוד בהמות (סוסים ושוורים), התחילו לעשות מחרשות והתחילו לחרוש את האדמה הרכה והטובה של ארצם שלא ידעו להוציא ממנה פרי. שני אנשים שלא רצו לעבוד הוצאו להורג וזה היה כתוכחה לשאר האנשים. לאחר החרישה זרעו ולאחר זה בבוא הזמן קציר, אספו שבע עגלות של חיטה ממין משובח ביותר.
בתום השנה הטעין רבוטן שבע עגלות מלאות חיטה ועמד מוכן בקצה היער. המלך בא בלבוש כבוד והזהיר את רבוטן שאם לא יביא את שבעה שקי הזהב, יוציא אותו להורג.
לפני שרבוטן יצא לדרך אמר למלך שהוא צריך את החיטה כדי לסתום את שבע פיות המפלצת ושרק הוא לבד יוכל לעשות זאת. שלושה ימים נדד רבוטן לעבר עיר גדולה, ולבסוף הגיע לעיר שאדמת שדותיה לא נותנת פרי. כשראו הסוחרים את החיטה הטובה, שילמו בעדה שבעה שקים מלאים זהב.
רבוטן חזר אחרי שלושה ימים ליער. שם הוא פגש את המלך והאנשים שכמעט התאכזבו. המלך שאל אותו בהתפעלות: - איך הצלחת לנצח את המפלצת? - הוא ענה בצחוק שהמפלצת היא עצלותם של האנשים ושהוא מכר את החיטה לעיר שאדמתה לא נותנת פרי. כשהמלך שמע זאת אמר לרבוטן בהתפעלות: - הרי אנחנו יכולים כל שנה להוציא מאדמתנו הטובה שבעה שקי זהב, ואפילו יותר.
המלך ביקש מרבוטן שיישאר איתם ויהיה למלך עליהם, אך רבוטן לא הסכים באומרו שיש עוד הרבה אנשים בארץ שלא יודעים שאפשר להוציא זהב מהאדמה והוא צריך ללכת להורות להם.

אסע"י 330 - מעשה באיכר גיבן

רשם: עזריה אלקלעי, מפי אמו.
עדה: בולגריה

בכפר אחד גר איכר עני בעל גיבנת על גבו. משהגיעו ימי החורף שלחה אותו אשתו ליער להביא עצים. כשהגיע ליער התחיל פתאום לרדת גשם חזק. האיכר חיפש מקום שיסתיר אותו ומצא עץ נבוב והתחבא בו. הגשם נפסק רק אחרי שעלה הירח. משחשב לצאת ראה פתאום אנשים משונים מתקרבים אליו. הוא חשב בלבו שלא יצטרך לחזור לבד הביתה. אך משהתקרבו ראה שאלה הם שדים. ראש השדים הביא איתו חבית גדולה וישב עליה. מקץ רגעים ספורים התחילו שאר השדים לרקוד לנגד עיני האיכר במחיית כפיים. אחרי זמן מה, לא יכול היה האיכר להתאפק ויצא לרקוד יחד עם השדים. מאוחר בלילה כשנפסקו הריקודים ירד ראש השדים מהחבית ניגש את האיכר וחתך ממנו את היגבנת ואמר לו: - את הגיבנת אני לוקח לך בתור ערבון, שתבוא מחר לרקוד שוב פעם כמו שרקדת היום.
האיכר הלך הביתה שמח וטוב לב וסיפר את המעשה לאשתו. ואשתו סיפרה זאת לשכנה שהיה לה בעל רע לב עשיר בעל גיבנת על חזהו. למחרת בערב שלחה אשת האיכר רע הלב את בעלה ליער כדי שהשדים יקחו לו את הגיבנת מחזהו. האיכר התחבא בעץ הנבוב ובחשכת הלילה כשהשדים שוב יצאו לרקוד יצא הוא ממחבואו והתחיל לרקוד. אך ריקודו לא היה טוב כריקוד האיכר העני. כשהריקודים נגמרו, ניגש ראש השדים אל האיכר והדביק לו את הגיבנת בגבו ואמר לו: - היום לא רקדת טוב לכן אל תבוא אף פעם לרקוד איתנו.
והאיכר העשיר ורע הלב הלך חפוי ראש ועם שתי גיבנות.

אסע"י 238 - התאווה לחיים

רשמה:       הדה יזון
סיפרה:       ליזה אברהם
עדה:          בולגריה

היה פעם בארצות המערב בחור צעיר, עשיר מאוד, היה כל כך עשיר שלא ידע כמה כסף שיש לו. יום יום היו מתאספים אצלו חברים וחברות, משתעשעים, הולכים לצייד, חוגגים נשפים. אבל יום אחד הבחור חלה. שום דבר לא שימח את לבו יותר. לא נשפים לא צייד, אפילו לאכול לא רצה. את עסקיו הזניח.
אף רופא לא ידע עזרה. לאט לאט כל החברים פנו לו עורף. נשאר על ידו רק חבר נאמן אחד. הוא ביקר אצלו דאג לעסקיו, החבר היה מסדר את עניני הבחור, והיה לו רק נותן לחתום על הניירות אם היה צורך בכך. ראה החבר שהבחור כל יום יותר חלש, אינו רוצה לאכול שום דבר וחשב איך לעזור לו.
יום אחד הוא נתן לו לחתום על איזה נייר, והבחור אפילו לא הסתכל מה זה. זאת הייתה הצהרה שהבחור נותן את כל רכושו כולו לחברו, החבר החליף את כל משרתיו של הבחור, ולמחרת זרקו את הבחור מביתו. המשרתים אמרו לו פשוט: - זה כבר לא ביתך, לך מכאן. הכל שייך לחברך.
קפץ הבחור: - איך זה, אני לא בעל הבית כאן?
- לא, לך מכאן! - וזרקו אותו החוצה.
הלך הבחור מרוגז וכועס אל חברו, רצה להרוג אותו. בא לביתו אבל שם אמרו לו שהחבר נסע לחוץ לארץ. מה לעשות? התיישב לו על ספסל באיזה רובע פועלים בעיר וחשב מה יעשה? כסף אין לו, אפילו לחם אין לו, ולא גג על הראש. אבל מה זה, הרי הוא רעב!? כבר חודשים שהוא לא היה רעב. התיישב על ידו פועל, מוציא את ארוחת הבוקר שלו. חותך לחם ואוכל. הסתכל הבחור עליו, ובאמת הוא היה כבר רוצה לאכול לחם יבש ורק אתמול לא רצה לאכול אפילו אוכל טוב ביותר. הפועל ראה שהאדם על ידו רעב, והתחיל לדבר איתו: - מי אתה בחור?
- אינני מכאן אולי אתה יכול לעזור לי למצוא עבודה?
ענה הבחור. - למה לא? אתה רעב?
- כן, אבל אין לי כסף.
- הנה קח כסף, כשתעבוד, תחזיר לי.
הלך הבחור, קנה לו פת לחם עם נקניק ואכל בתאבון כזה כמו שכבר חודשים לא אכל. נזכר הוא בחברו והחליט לחיות למען להרגו. כל כך הצטער על ממונו, שעוד לפני יום לא שם כלל לב אליו.
הביא אותו הפועל לבית החרושת שלו, הכיר לו חברים, אחד לקח אותו אליו הביתה עד שימצא דיור, השני הלווה לו כסף עד המשכורת, וכך הוא לאט לאט הסתדר. אחרי העבודה לקחו אותו החברים לריקודים, והוא אפילו למד לצחוק מחדש. עבר כמה זמן הוא למד לאהוב את החיים מחדש: לעבוד ולשמוח. לא היה כבר סימן למחלתו. חולשתו עברה, תאבון לו היה בריא ואף התאהב בפועלת והחליטו להתחתן. החברים הכינו את כל החתונה, ואחרי הקידוש הביאו אותם למכונית מקושטת בפרחים והסיעו אותם לביתו הישן, שם חכו לו כל חבריו עם החבר הטוב בראשם, וברכו אותו על הבראתו.