רשמה: הדה יזון
סיפר: גליל צבי לאופר
עדה: בולגריה
למלך מדס היו אזני חמור. הוא מאוד התבייש בהם. אבל מה לעשות, צריכים להסתפר?
המלך היה קורא לספר, זה היה מספר אותו, ואחרי זה המלך כרת ראשו.
בסוף לא נשארו ספרים בארצו. רק אחד. אם יהרוג אותו, מי יספר אותו? החליט המלך להשביע את הספר לא לגלות את סודו. הספר, מובן, נשבע. יקר הרי הראש לכל אחד. מאז היה בא כל שבוע, מספר את המלך, מקבל שכרו והולך הביתה.
אבל הסוד אכל בו, כולו הצטמק מרוב סבל. ראתה אשתו שלא טוב הדבר, שאלה: - מה לך? למה אתה לא אוכל כלום?
- אה, אשתי, - נאנח הספר - סוד גדול אני צריך לשמור, וזה מעיק עלי.
- לך ליער, חפור בור ותצעק לתוכו את סודך ויקל לך.
שמע הספר בקול אשתו. יצא ליער, חפר בור עמוק וקרא לתוכו: - למלך אזני חמור! למלך אוזני חמור! למלך אוזני חמור!
תיכף נעשה לו קל על הלב ושמח חזר הספר הביתה.
אך שם צמחה ערבה בוכיה. עברו רועים, חתכו מענפיה חלילים, וראה פלא: החלילים נגנו: - למלך אזני חמור.
כהרף עין נודע הדבר בכל הממלכה. הגיע הקול גם למלך עצמו. קרא המלך לספר:- הרי השבעתי אותך לא לגלות את הסוד!!!
- אדוני המלך, לאף אדם לא גיליתי. אלא בוא איתי ואראה לך.
הלך המלך עם הספר ליער וראה איך הדבר.
מאז לא הסתיר אזניו מאף איש.