עירק

רשם: ששון בנימין אהרון
סיפר: ר' בנימין אהרון עמרם, אביו
עדה: עירק

 הרמב"ם היה רופאו האהוב ויועצו הנאמן של מלך מצרים. הוא היה גם ידידו האישי ואהובו של ראש השרים, שהיו קוראים לו 'באש-וזיר'.
באחד הימים נפלה אי-הבנה בין המלך ובין ראש השרים. בעקבות הסכסוך כעס המלך מאוד, וציווה להשליך את באש-וזיר לתוך בית הכלא. גדול היה צערו של הרמב"ם על מאסר זה, אך לא היה בידו לעשות מאומה למען ידידו. הצער נשאר כמוס בליבו.
נוסף על אוצרות החכמה, התורה והרפואה, היה הרמב"ם גם בקיא, מעין כמוהו, בתורת ההנדסה.
פעם החליט המלך להקים לעצמו פלטין גדול ומשובח, שאין כמוהו בעולם. הוא הזמין אליו את הרמב"ם, מסר לו על החלטתו וביקש ממנו להכין תכנית-בנייה. ואכן, הרמב"ם הכין תכנית ובנה לו למלך ארמון, שלא היה כמותו בעולם.
הבנייה נסתיימה, הארמון עמד על כנו. המלך נכנס לתוכו, ולמראה עיניו נתמלאה ליבו התפעלות ושמחה, הארמון החדש אמר כולו הוד ותפארת, הוא היה כליל היופי, ונחמד למראה. המלך הילל ושיבח את הרמב"ם על פועלו, ובפיו תודות רבות לו. בסוף שאל המלך: - מה תדרוש תמורת עבודה נפלאה זו?
הרמב"ם לא רצה לקבל כלום, אך אחרי שהמלך חזר והפציר בו, חזר והציע לו כל מה שלבו חפץ, וחזר והבטיח לו שימלא את חפצו, אמר הרמב"ם: - אם על המלך טוב לעשות את מבוקשי, יואיל נא לשחרר את הבאש-וזיר מבית הכלא ולהשיבו על כנו כמקודם.
משאלה זו לא היתה לרצונו של המלך. הוא החריש קמעא, אך מה יכול היה לעשות? אסור היה לסרב ולא לקיים את ההבטחה שניתנה. שיחרר המלך את ראש השרים שלו ממאסרו והחזירו לתפקידו בכבוד רב ובפאר, כאילו דבר לא קרה.
אחר כך הזמין המלך אומן מפורסם במלאכת הציור, כדי שזה יקשט את ארמונו החדש בציורים. הצייר ושמו 'קיראקוז' צייר וקישט את הארמון בציורים יפים להפליא ושובים את הלב. כשגמר הצייר את מלאכתו, נכנס המלך לתוך הארמון, ולמראה עיניו נתמלאה ליבו התפעלות ושמחה. הוא הילל ושיבח את קיראקוז על פועלו, ובפיו תודות רבות לו. בסוף שאל את הצייר: - מה תדרוש תמורת עבודה נפלאה זו?
קיראקוז עמד על כך שהמלך יבטיח לו תחילה, כי אכן ימלא את משאלתו, תהיה אשר תהיה. המלך הבטיח לו זאת, וקיראקוז הודיע: - אדוני המלך, אני מבקש שתזרקו את הרמב"ם לתוך הים.
מובן כי דרישת קיראקוז באה מתוך שנאה וקנאה אישית בחכם היהודי.
המלך היה, כאמור, אוהבו ומעריצו של הרמב"ם ולשמע המשאלה לא היה קץ לרוגזו ולצערו. אך מה יכול היה לעשות? אי אפשר היה לסגת מן ההבטחה שניתנה.
בלב מר וקשה הטיל המלך את ביצוע הדבר על הבאש-וזיר.
ראש השרים, שיצא רק לפני זמן קצר מכלאו וחזר לגדולה בזכות הרמב"ם, קיבל מן המלך פקודה מפורשת: להשליך את הרמב"ם, והוא אהובו ואיש חסדו, למצולות הים.
עזה כמוות וקשה כשאול היתה משימה זו בשביל הבאש-וזיר. להשליך תהומה היום את מי שהציל אתמול את חייו ואת כבודו?!  אולם מה לעשות? אין מנוס! ודינא דמלכותא דינא|! ומיהו זה שימרה את פי המלך?
לקח אתו הבאש-וזיר את הרמב"ם, שלושה עבדים וכמה שקים מלאי חול לתוך אוניה ויצא בה לים הגדול. זמן קצר אחרי ההפלגה הוריד את שלושת העבדים על אחד האיים, וציווה עליהם לחכות שם. ובאוניה נשארו הוא, הרמב"ם ושקי החול.
האוניה הפליגה מן האי והתרחקה ממנו עד כדי כך, שרק בקושי אפשר היה לגלות נקודה זעירה באופק. אז הוריד הבאש-וזיר את הרמב"ם על חופו של אי סמוך ואת שקי החול השליך לתוך הים. העבדים ראו מן האי הרחוק כי משהו מופל לתוך הים ולא היה ספק בלבם, כי הרמב"ם הוא הוא שהושלך למצולות הים.
ופעם בשבוע היה הבאש-וזיר עורך אצל הרמב"ם ביוקר סודי, והיה מביא לו בהזדמנות זו דברי מאכל, בגדים וספרים, לפי בקשת ידידו.
יום אחד, בשבת המלך על גזוזטרת ארמונו הנשקפת על פני הים, נפל מאצבעו חותמו היקר, אשר שם המלך חרות עליו. מיד הוזעקו האמודאים, והם צללו למעמקי הים, חיפשו וחיטטו בכל מקום. אך הכל לשווא. הם לא העלו דבר. חותם המלך איננו. וקצף המלך גבר, וחתמו בערה בו. הוא הזמין אליו את הבאש-וזיר והודיע לו: - אם לא יימצא חותמי האבוד תוך ארבעים יום, אכרות את ראשך מעליך. והפעם לא תעמוד לו זכותו של הרמב"ם, כי זה איננו עוד בחיים.
פחד גדול אחז את ראש השרים. ברור היה לו, כי המלך מתכוון להוציאו להורג, והחותם האבוד אינו אלא עלילת דברים. כיצד והיכן ימצא את החותם אם אף האמודאים לא מצאוהו? ובכלל, מה פשעו ומה אשמתו, אם המלך עצמו איבד את החותם? אך אין מקשין על פקודת מלכים, וראש השרים התחיל למנות את ימי חייו האחרונים.
חולפים, עוברים הימים ולבאש-וזיר אין תיאבון לטעום מאומה. גופו כחש ומראה פניו נשתנה שינוי גמור. כן שכח לבקר, כמנהגו מדי שבוע, אצל הרמב"ם ידידו. בעוד זמן קצר יוצא להורג ולמה לו לקיים קשרים עם ידידו?
ועיני הרמב"ם היושב בדד באי רחוק נשואות אל ידידיו הבאש-וזיר ומצפות לבואו. אך זה בושש לבוא. עברו שבועיים וראש השרים לא לבקרו. תחילה חשב הרמב"ם: מקרה הוא. כאשר עברו שבועיים נוספים, והידיד לא הופיע, התחיל הרמב"ם דואג לו. מדוע לא בא?
והרמב"ם אוהב לדוג דגים. לפי בקשתו הביא לו ידידו הבאש-וזיר, באחד הביקורים הראשונים שלו, חכה, ובה השתמש הרמב"ם הרבה. פעם משה מתוך הים דג אחד, וכאשר ניתחו וניקהו, מצא בתוכו את... חותם המלך. הוא הכיר יפה חותם זה ושם אותו על אצבעו.
בראש הבאש-וזיר, כי קרבו ימיו האחרונים, החליט לבקר אצל ידידו הרמב"ם כדי להיפרד ממנו פרידת עולמים, בטרם יומת. משהגיע אליו, השתומם הרמב"ם מאוד למראהו החיצוני המשונה של ידידו. הבאש-וזיר סיפר לידידו את הכל:
- עתה נשארו לי ימי-חיים אחדים. לא הצלחתי להשיג את חותמו של המלך. ואני בטוח שהוא יקיים את איומי ויוציאני להורג.
הרמב"ם חייך והושיט את ידו לידידו: - כבוד השר, הסתכל נא יפה באצבעי. האם אין זה החותם, שאותו תחפש?
רוחו של השר שבה אליו, אם כי תחילה לא האמין כלל למראה עיניו. הוא קפץ ורקד מרוב שמחה ותדהמה, התרפס לפני הרמב"ם בתודה ובתחנונים, וביקש ממנו את החותם.
אך בפי הרמב"ם היתה עצה שונה: - חזור הביתה, וחכה בשלוה ובשוויון נפש לישועה שתבוא. אל תדאג. אתה יכול לסמוך עלי. - והסביר: - רק אבקשך להביא לי מחר חליפה שלמה העשויה מעור דגים, גם המצנפת והנעליים צריכות להיות מקשקשי דגים, כן תביא לי גם סירה.
הבאש-וזיר עשה את רצון ידידו, וחיכה בביתו בכיליון עיניים להופעת ידידו.
הרמב"ם ארז את חפציו, התלבש מכף רגל ועד קודקוד בעורות הדגים אשר ידידו הביאם לו, נכנס לתוך הסירה ועשה את דרכו לאט לאט אל עיר המלכות.
ביום הארבעים, שבו מסתיים המועד שניתן לו לבאש-וזיר על ידי המלך, ביום זה, בבוקר, הגיע הרמב"ם בסירתו אל חוף הים, למקום שבו נשקף ארמונו של המלך. הוא ירד מן הסירה וביקש את השוער: - תודיע למלך, כי איש זר מארץ רחוקה רוצה להיפגש עמו. - והמלך וכל השרים היו אז בישיבה.
המלך נתן לזר רשות כניסה, והרמב"ם נכנס לחדר, כשהמלך וכל השרים משתוממים למראה איש דג פלאי זה. איש לא הכיר את הרמב"ם, אך הוא התוודע אל הנוכחים וסיפר להם: - אדוני המלך, אני הרמב"ם, אשר השלכתם אותי לים. בהגיעי למצולות, באו שני דגים ענקים והביאו אותי אל הלוויתן, מלך הדגים. הוא וכל אנשי חצרו קיבלוני בכבוד גדול, ונתמניתי רופאו ויועצו של המלך. כן בניתי לו ארמון פאר, ממש כארמון זה שבניתיו לך, אדוני המלך. כאשר סיימתי את מלאכתי, ביקשני הלוויתן להמליץ על צייר שיקשט את הארמון. הודעתי לו למלך: - יש צייר אחד בשם קיראקוז. הוא הוא שקישט וצייר את ארמון המלך. מיד שלחני לוויתן, מלך הדגים, אליך ובפיו ברכה ובקשה: שלח לי, ידידי, את קיראקוז, כדי שיצייר ויקשט גם את ארמוני. וכסימן הכר הוא שלח לך בידי את חותמך שאיבדתיו בים ואתה מחפשו לשווא זה כמה שבועות.
סיים הרמב"ם את דבריו והושיט למלך את חותמתו האבוד.  לשמחת המלך ושריו לא קץ. הוא מיהר והזמין אליו את קיראקוז ופקד עליו: - לך עם הרמב"ם כדי לצייר את ארמונו של המלך לוויתן!
באין ברירה קיבל עליו קיראקוז את הדין. הושיבהו באוניה, וגם הרמב"ם עלה עליה, כדי להראות בדיוק את המקום שבו יש להשליך את קיראקוז למעמקים.  בדרך שאל קיראקוז את הרמב"ם: - כיצד אלך? איך אגיע?
וזה ענה: - מה יש? והרי גם אני מצאתי את הדרך וחזרתי בסיימי את המלאכה.
וכאשר הושלך קיראקוז בלב הים לתוך המים, קרא עליו הרמב"ם את הפסוקים: 'בור כרה ויחפרוהו ויפול בשחת יפעל... ישוב עמלו בראשו ועל קודקודו חמסו ירד... כן יאבדו כל אויביך ה'...' (תהילים ז', 17-16).