לוגו אוניברסיטת חיפה

כותרת ארכיון הסיפור העממי בישראל

לוגו הפקולטה למדעי הרוח

big top image

רשם: מוחמד ספורי

סיפר: איהאב זבידאת

עדה: ישראל בדווי

 

אמר המלך לשרו: - האדם הצדיק והחסיד הוא האדם שמפעיל את שכלו, ובזה הוא מקבל טוב תמיד, ולפעמים צוחק לאדם המזל, והאדם זוכה בכבוד ובמעמד גבוה.

השר: - האדם לא רואה אלא בעיניו ולא שומע אלא באוזניו, וכך העבודה בשכל ובתבונה. והמזל זה שייך לאלוהים, האל עושה את המזל, כמו שקרה לאמיר ולחבריו.

אמר המלך: - ומה הסיפור הזה? תספר.

השר: ארבעה אנשים הלכו ביחד. אחד מהם היה בן מלך, והשני בן סוחר, והשלישי בן אדם מכובד יפה תואר, והרביעי בן פלאח.  והיו מסתובבים ומסתובבים והנה הם הגיעו לעיר אחת.  היו עייפים ורעבים, ואין הצלה להם. והנה האמיר אומר לחבריו: - הכל קורה כפי שהאל מחליט, ולפי רצונו של האל.

בן הסוחר אמר: - השכל והתבונה הם טובים מכל דבר.

בן המכובד אמר: - היופי הוא הטוב ביותר בחיים.

בן הפלאח אמר: - העבודה בחיים למען הפרנסה היא הטובה ביותר.

ופתאום הגיעו לעיר, ולעיר קוראים 'מטרון'. הארבעה ישבו בעיר, והם מתייעצים על מה יעשו.  והנה הם מגיעים למסקנה שעל בנו של הפלאח ללכת ולהיכנס אל העיר ולעבוד כפי שאמר בדבריו, ולהביא לחבריו אוכל ומזון.

בן הפלאח עבד כל היום, וקנה בשכר מזון לו ולחבריו.

וביום השני בבוקר, החברים ביקשו מבנו של המכובד היפה, ללכת אל העיר ולעבוד ולהביא להם מזון.

בנו של השריף המכובד, לא יכול ולא יודע איך לעבוד, והוא ישב תחת עץ אחד וישן.  ופתאום ראה אותו אדם עשיר, ובנו של המכובד היה יפה, וזה מצא חן בעיניו של העשיר הזה, ואז נתן לו חמישים דינר, וכתב העשיר על דלתו: 'היופי של יום אחד שווה לחמישים דינר'.  הבן של המכובד הלך בחזרה אל חבריו והביא להם מזון.

וביום השלישי הגיע תורו של בן הסוחר, והוא מתחייב להיכנס אל העיר ולהביא להם מזון בשכלו ובתבונתו.  נכנס בן הסוחר אל העיר ופגש שם אוניה שמלאה חפצים, והמקום מלא סוחרים שהחליטו שלא לקנות את החפצים שבאוניה.  והנה בנו של הסוחר החליט לקנות הוא את הסחורה. ואז פחדו הסוחרים ממנו, ופחדו וחשבו שהסחורה שבאוניה יקרה היא.  ואז נתנו לו מאתיים דינר, וביקשו ממנו להסתלק ולעזוב את המקום.  הוא חזר אל חבריו עם הכסף וכתב על אחת הדלתות של העיר: 'העבודה של יום אחד שווה למאתיים דינר'.

ביום הרביעי הגיע תורו של בן המלך ובעת שנכנס אל העיר, מצא שכל האנשים בוכים, אבל הוא לא בכה.  והוא ידע שהמלך של העיר מת, ואף על פי כן ישב ליד שער הארמון בלי בכי.  המשרתים לקחו אותו לבית סוהר, כי יום אסון זה ועל הכל לבכות.  וביום השני התחילו אנשי העיר להתווכח על כסאו של המלך.  והנה המשרתים מספרים על האדם הזה שאסרו אותו, ואז האנשים מבקשים לראות אותו ולדעת למה לא בכה.  בנו של המלך הסביר לאנשי העיר שהוא בנו של מלך פלוני שמת מזמן, והוא הוסיף שהוא עזב את עירו ולא הסכים להיות מלך במקום אביו, כי היה לו הרבה שונאים.

דבריו של בנו של המלך מצאו חן בעיניהם של תושבי העיר, ומינו אותו למלך על עירם.

והוא הזמין את כל חבריו לחיות עמו בהנאה ולכל אחד מהם נתן כסף וציווה עליהם לעבוד ולהתפרנס, ולא להיות עצלנים.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



 

 

ארכיון הסיפור העממי בישראל ע"ש דב נוי (אסע"י)
שדרות אבא חושי 199, הר הכרמל, חיפה 3498838 | טל': 8240726 –  04  Tel | פקס: 8249721 –  04 Fax | דוא"ל: IFArchives@univ.haifa.ac.il
Abba Houshi Avenue, Mount Carmel, Haifa  3498838 Israel
עיצוב והקמת אתר: עדן אוריון ושני זילברמן, אגף מחשוב ומערכות מידע