לוגו אוניברסיטת חיפה

כותרת ארכיון הסיפור העממי בישראל

לוגו הפקולטה למדעי הרוח

big top image
רשם:         פנחס גוטרמן
סיפר:        שמעון בן משיח
עדה:         בולגריה
 
אצלינו היה פעם, לפני הרבה זמן, מלך הוא היה צורר ליהודים. המלך הזה קם פעם בבוקר השכם והוא יצא לחצר שלו והוא נתן פקודה לשרים שלו: - שהיום אנחנו נעשה משהו רע ליהודים.
אחרי זה, נתן הוא פקודה לביא את הסוס שלו הלבן וגם שני קצינים שהם גם שונאים את יהודים. כאשר הסוס שלו והשני קצינים באו, הוא עלה על סוסו הלבן שלו כשהם עלו על סוסיהם והם יצאו ביחד מחצר המלך.
בדרכם מחצר המלך פגשו יהודי אחד זקן מאוד, המלך אמר: - לעצור את היהודי הזה!
כאשר עצרו את היהודי הזה ושאלו אותו מאיפה הוא, אמר הוא: - אני באתי משר שלך בשליחות!
- מאיזה שר שלי? - שאל המלך ואמר: - אתה יהודי מלוכלך, אתה מעיז להגיד שאתה באת משר שלי! תגיד מאיזה שר? איך קוראים אותו?!
- אני באתי משר שלך הוד מלכות בולגריה!
- מאיזה שר? איך שמו? - שאל המלך בזעם.
- משר השמיים. שיש לך שם למעלה - אמר היהודי הזקן והרים ידיו למעלת השמיים.
- איזה צחוק הוא עשה מאתנו! - אמר המלך לשריו - לקחת את היהודי הזה המלוכלך לבית הכלא ולתת לו חמישים מכות, אחרי זה לא לתת לו אוכל שבעה ימים, אז שהוא ימות.
כאשר המלך אמר המילים האלה, הרים היהודי את ידו למעלת השמיים והסוס הלבן עם המלך עפו למעלה למעלה. כאשר המלך ראה את הדבר הזה הפלא, המופת הגדול, אמר הוא:-  זהו בטח מכשף של יהודים. כאשר אמר את המילים האלה, נפל הוא מסוסו הלבן למטה תחת סוסו על הארץ. הוא צעק צעקה גדולה ורצה לקום וא יכול היה לקום מן הארץ.
כאשר השרים ראו בעיניו את המופת הגדול מהיהודי הזה, אמרו: - זהו איש אלוהים שאלוהי ישראל שלח אותו להציל ולשמור את היהודים. וגם המלך אמר את המלים האלה אז הוא קם מן הארץ.

רשם:         פנחס גוטרמן
סיפר:        משה בן משה
עדה:         בולגריה
 
אצלינו בעיר שלנו סיפרו, שהיה פעם חכם עשיר וקמצן.  החכם חי עד שהוא מת. החכם הזה היה קמצן מאוד. כאשר באו אליו עניים בקשו ממנו נדבה, אמר שהוא לבד עני, ואין לו לתת נדבות לעניים.
החכם הזה חי הרבה שנים אז שהוא מת בזמן עת זקנה, כתב צוואה, כאשר הוא ימות שיתנו לו את המקל שלו, הגדול לקבר שלו. החכם נפטר. הילדים פתחו את הצוואה שאבא שלהם כתב, הם קראו את הצוואה שכתוב היה שהמקל הגדול שהוא ליד מיטתו, בחדר שינה, שיתנו לו לקבר שלו אחרי הפטירה שלו.
הילדים והנכדים עשו את הקבר ישראל כמו שעושים בכל העם ישראל. בסוף גם הביאו את המקל הגדול מהחדר השינה של הנפטר. והם רצו גם להכניס את המקל הגדול לקבר של החכם המת, אבל המקל היה כל כך ארוך וגדול ולא יכול היה לכנס לקבר של החכם המת.
- מה לעשות עכשיו - שאלו האחד לשני.
- אני אשבור את המקל - אמר הבן הבכור שלו - אין לנו ברירה, אלא לשבור את המקל הארוך הזה - אמר הבן הבכור. והוא שבר את המקל, ופתאום נפלו מהמקל הזה הגדול, הרבה אימפריאל, הזהב. בכל המקל בפנים היה הוא שם החכם מטבעות זהב, שיהיה לו לעולם הבא.

רשמה:         הדה יזון
סיפר:          צבי גליל
עדה:           בולגריה 

אחד היה חייב הרבה כסף למישהו. ולא היה לו להחזיר. אחרי שנה ניגש בעל החוב אליו ותבע את חובו. לזה לא היה. התחילו לריב באו למכות, עד שזה, החייב, התחיל לברוח, והשני רודף אחריו.
כך רצו זה אחר זה, עד שהחייב נפל מגג בית, והרג זקן שישב למטה. קם בן הזקן: - הרגת את אבי!
החייב רץ מהר הלאה והנה כבר שניים רודפים אחריו. רץ, רץ, עד שפגע באישה הרה, זאת הפילה על המקום. קם בעל האישה ורודף אחריו. עכשיו כבר שלושה רודפים אחריו. וזה בורח הלאה. פתאום הרחוב פונה לסמטה, זה איבד שיווי משקלו, אחז בזנב חמור וקרע את הזנב. קם בעל החמור ורדף אחריו.
רץ זה, רץ, עד שבא לקאדי. נכנס בריצה, והנה הקאדי מתעסק עם (המנקה) המשרתת.
- ראיתי אותך, חג'! - צעק האיש.
הקאדי מהר ניסה לפייסו והבטיח עבור השתיקה לסדר את כל המשפט.
בינתיים נכנסו הטוענים. ראשון דבר בעל החוב: -  ככה וככה, האיש חייב לי מאה כסף ולא רוצה להחזיר.
- מה?! אתה לא רואה שהוא לא יכול להחזיר לך? איך אתה יכול לדרוש ממנו כסף? תיכף תשלם מאה קנס!
- אבל...
- בלי שום אבל! אחרת תכנס לבית סוהר!
מהר שילם האיש את הקנס ויצא.
בא השני: - זה הרג את אבי. ככה וככה היה הענין.
- טוב. אתה עכשיו תעלה על הגג, והאיש הזה יעמוד למטה. אתה תקפוץ עליו.
- אבל, אדוני הקדי, ואם אני אהרג?
- אינני יודע. אתה רוצה? טוב, אם לא, תשלם קנס.
לא הייתה לאיש ברירה, שילם ויצא.
בא בעל האישה: - כך וכך, אדוני הקאדי, היה.
- טוב, תן לו את אשתך עד ששוב תהיה בהריון כמו שהיתה.
- מה?! את אשתי!?!
- אם אתה לא רוצה, שלם מאה קנס!
מה לעשות? שילם האיש.
בא הטוען הרביעי, זה עם החמור.
- מה לך?
- לי?  לי כלום. לחמור שלי אף פעם לא היה זנב! אף פעם, בחיי!

הרושמת:  רחל הלר
סיפרה: מזכרונה
עדה: בולגריה

לפני הרבה שנים בארץ רחוקה מאד חי זוג מאושר אולם דבר אחד העיב את אושרם, ילדים לא היו להם. עברו שנים והנה לפתע ילדה האישה בן. לא היה גבול לאשרם והאב החליט לצאת ולתור בעולם כדי למצוא את האדם הישר ביותר על מנת שיתן לבנו שם.
והנה יצא לדרך. הלך ימים ולילות, ובדרכו פגש איש זקן וברכו בשלום. האיש הזקן שאלו : -  מה לך, האם עייף אתה ומה מחפש אתה?
- מחפש אני איש ישר שיתן שם לבני.
- טוב השיב הזקן, אני מוכן לבא ולתת את השם.
- מי אתה? - שאלו הצעיר.
- אני ה' - השיב לו הזקן.
- לא - ענה הצעיר - אינני מסכים, אתה אינך ישר, לאחד אתה נותן אושר, לשני צער, אחד בריא ואחד חולה, אחד בעל מום ואחד חסון וחזק. אין אצלך צדק. - אמר והלך.
הלך והלך הצעיר ופגש באיש אחר עם מפתחות ביד.
- שלום לך אישי - אמר לו הצעיר.
- שלום וברכה - ענה האיש, - מה מחפש אתה? עייפות נראית בפניך, האם אוכל לעזור לך?
- כן, אינני יודע, אך מחפש אני איש ישר שיתן שם לבני.
- האם זאת בעיה? אבוא אני. המוכן אתה לקבלני?
- מי אתה? - שאל הצעיר.
- אני שוער גן העדן והגיהינום - ענה הלז.
- לא אינני מסכים. אינך צדיק, את מי שאתה רוצה מכניס אתה לגן עדן ואת מי שאתה רוצה מכניס לגיהינום - ענה הצעיר.
המשיך בדרכו ופגש באישה זקנה וכפופה הנשענת על מקלה. ברכה בשלום לבבי וסיפר לזקנה את מבוקשו.
- מוכנה אני לבוא ולתת שם לבנך - אמרה הזקנה.
- מי את? - שאל האיש.
- אני, אני המוות - ענתה הזקנה.
התבונן בה האיש והסס לרגע קט ואמר: - מוכן אני, את צודקת וישרה. כשבא הרגע אינך מתחשבת בזקן, בצדיק, בחולה או בבריא.  כשבא הזמן למות את קוטלת את החיים בן רגע.  
לקח הצעיר את הזקנה והביאה לביתו.  ערכו מסיבה גדולה והמוות נתן לילד את השם.  כאשר התפזרו האורחים אמר לו המוות: - כבוד גדול חלקת לי ולכן אגלה לך סוד שתוכל להרוויח בעזרתו כסף רב, אולם זכור! שסוד זה ישמר רק בינינו. כשתראה איש חולה אמור לו שאתה יכול לרפאו ואם תראה אותי על קצה ראשו, דע לך שאדם זה יבריא, אולם אם תראה אותי על קצה רגליו דע לך שמות ימות.  תמורת זה תוכל להרוויח כסף רב.  האנשים ישלמו לך תמורת ניחושיך.
לא עבר זמן רב והאיש נעשה למפורסם ומכובד בסביבה ולעשיר ביותר.  כשהיה מישהו חולה רצו להזמינו על מנת לשמוע את קיצו. כך עברו שנים והאיש והמוות נשארו ידידים. מידי פעם היו מבקרים זה את זה.
יום אחד אמר לו המוות: - בוא ואראה לך את חדר החיים, סוד זה לא גיליתי עדיין לאף אדם.
הנה נכנסו לחדר גדול ורחב שבו ראו אלפי פתילי חיים, אחד יותר ארוך, השני יותר קצר, השלישי בינוני, אך הם היו כולם שונים בגדלם.
- מדוע אין הם שווים? - שאל האיש.
ענה המוות: - למי שפתיל חייו ארוך, ארוכים חייו ולמי שפתיל חייו קצר, קצרים חייו. - ענתה הזקנה.
בהתהלכם בחדר ראו נר שזרע אור גדול ומסנוור על סביבותיו.
- של מי האור הזה? - שאל האיש
- של בנך - ענתה הזקנה. שמח האיש מאד, בהמשיכו להתהלך על פני החדר התקרב לאור דעוך.
- של מי האור הזה? - שאל האיש.
-  שלך - ענה המוות.
- שלי? - נפל האיש על ברכיו והתחיל להתחנן ולבקש: - אנא קחי קצת מהאור של בני והוסיפי אותו לי, הן ידידים אנו.
- לא - ענתה המוות, הזוכר אתה כשנפגשנו לראשונה? אמרת לי שמחפש אתה אדם ישר בעולם. יודע אתה שאיני מתחשבת וכשמגיע הרגע של אדם למות קוטלת אני אותו.
חזר האיש עצוב לביתו אבל בכל זאת היה מאושר שלא טעה בבחירתו ומצא את האדם הישר. וכך חיכה למותו.

רשמה:         הדה יזון
סיפר:           גליל צבי לאופר
עדה:            בולגריה 

למלך מדס היו אזני חמור. הוא מאוד התבייש בהם. אבל מה לעשות, צריכים להסתפר?
המלך היה קורא לספר, זה היה מספר אותו, ואחרי זה המלך כרת ראשו.
בסוף לא נשארו ספרים בארצו. רק אחד.  אם יהרוג אותו, מי יספר אותו? החליט המלך להשביע את הספר לא לגלות את סודו.  הספר, מובן, נשבע. יקר הרי הראש לכל אחד. מאז היה בא כל שבוע, מספר את המלך, מקבל שכרו והולך הביתה.
אבל הסוד אכל בו, כולו הצטמק מרוב סבל. ראתה אשתו שלא טוב הדבר, שאלה: - מה לך? למה אתה לא אוכל כלום?
- אה, אשתי, - נאנח הספר - סוד גדול אני צריך לשמור, וזה מעיק עלי.
- לך ליער, חפור בור ותצעק לתוכו את סודך ויקל לך.
שמע הספר בקול אשתו. יצא ליער, חפר בור עמוק וקרא לתוכו: - למלך אזני חמור! למלך אוזני חמור! למלך אוזני חמור!
תיכף נעשה לו קל על הלב ושמח חזר הספר הביתה.
אך שם צמחה ערבה בוכיה. עברו רועים, חתכו מענפיה חלילים, וראה פלא: החלילים נגנו: - למלך אזני חמור.
כהרף עין נודע הדבר בכל הממלכה. הגיע הקול גם למלך עצמו. קרא המלך לספר:- הרי השבעתי אותך לא לגלות את הסוד!!!
- אדוני המלך, לאף אדם לא גיליתי. אלא בוא איתי ואראה לך.
הלך המלך עם הספר ליער וראה איך הדבר.
מאז לא הסתיר אזניו מאף איש.

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



 

 

ארכיון הסיפור העממי בישראל ע"ש דב נוי (אסע"י)
שדרות אבא חושי 199, הר הכרמל, חיפה 3498838 | טל': 8240726 –  04  Tel | פקס: 8249721 –  04 Fax | דוא"ל: IFArchives@univ.haifa.ac.il
Abba Houshi Avenue, Mount Carmel, Haifa  3498838 Israel
עיצוב והקמת אתר: עדן אוריון ושני זילברמן, אגף מחשוב ומערכות מידע