לוגו אוניברסיטת חיפה

כותרת ארכיון הסיפור העממי בישראל

לוגו הפקולטה למדעי הרוח

big top image
רשמה:   אלישבע שנפלד
סיפר:    רחל אלוש
עדה:      טוניסיה

 פעם היה ספר אשר יצא מכפרו הקטן לעיר המלוכה לפתוח לו בה חנות גדולה.  באו אליו אנשים רבים וביניהם גם ווזיר הסולטאן ויבקש הווזיר ממנו שיספר אותו.  לאחר שעשה הספר את מלאכתו, שאל הוזיר כמה עליו לשלם. - כרצונך. - השיב לו הספר. משום שהווזיר היה מרוצה מאד, שילם לו מאתיים לירות.
למחרת, עבר איש על ידי החנות שהכריז: - מילה אחת מאתיים לירות! אני מוכר מילה אחת בעד מאתיים לירות.
יצא הספר החוצה וקנה ממנו את המלה (parole): 'לחשוב לפני המעשה'.
הוסיף הווזיר להסתפר עוד פעמים אצל הספר וכל פעם נתן לו מאתיים לירות.
כעבור זמן מה עבר האיש שנית על ידי החנות והציע מילה בעד מאתיים לירות.  קנה הספר את המילה, אשר הפעם היתה: 'עובר על יד בית, ובו חוגגים חתונה, היכנס מבלי לחשוב'.
עברו עוד כמה ימים, ומוכר המילים הופיע בשלישית.  הפעם מכר את המילה: 'הכנס לבית שעולה בגודלו על בית אשר אתה נמצא בו'.
קנה הספר את שלוש המימרות, ארז את חפציו והלך למדינה אחרת. התיישב בעיר המלוכה, ופתח לעצמו חנות גדולה נקיה ומסודרת. הסתפרו אצלו אנשי חצר המלך וכן בא אליו הווזיר אשר הציגו אפילו לפני הסולטן. מצא הספר חן בעיני הסולטן, והשליט ביקש ממנו להישאר בארמונו ולספר רק אותו. הספר הקודם עזר מעתה לספר החדש. לא יפלא איפוא שעין הספר הקודם היתה צרה בבחור הצעיר אשר כבש את מקומו.
יום אחד חלה המלך, והיה צריך להקיז את דמו. הכין הספר הזקן את המחט וטבל אותה ברעל חזק שימית את המלך. הרגיש הספר הצעיר במזימת עוזרו, אך לא אמר דבר.  נכנס אל חדר המלך וביקש שירשה לו להשתמש בכליו הוא.  חשד בו המלך אך הבחור לקח את המחט המוכנה והקיז בה את דמו של כלב.
מיד הכלב נשכב ומת. ראה המלך כי הספר הצעיר הציל את חייו מידי הספר הראשי הקודם, וציווה על הזקן שיקיז את דמו הוא באותה המחט עצמה.
לא היתה לזקן ברירה, תקע את המחט בבשרו, נפל ומת.  מאז נעשה הספר הצעיר לידידו הקרוב ביותר של הסולטן.
אך קם לו אויב שני: אותו הווזיר אשר הביאו לחצר הסולטן קינא בו קנאה גדולה בגלל היותו חבר לסולטן אשר יכול להיכנס לחדר השליט מתי רק רצונו בכך.
יום אחד בא הווזיר אל הסולטן והלשין על הספר: - הוא גונב, הוא רמאי, הוא צוחק לך מאחורי גבך.  איך אתה, הסולטן הרם יכול להתחבר אל איש כזה?!
הקשיב לו הסולטן קשב רב אך אמר לו: - אתן את הרשות בידך לעשות בבחור הזה כרצונך.  בעצמי לא אתערב בדבר.
הקשיב לסולטן קשב רב ואמר לו: - אתן אותו לידך, תעשה בו כרצונך. לא אתערב בדבר!
למרות הדברים האלה הסכים לכתוב פתק לאופה העיר, עליו היה כתוב: הראשון אשר נכנס למאפיה, קח אותו וזרוק אותו לתוך התנור.
נתן את הפתק לווזיר והווזיר נתן את הפתק לספר וביקשו להביא אותו למאפיה. לקח הספר את הפתק והכניסו לכיסו.  לא הסתפק הסולטן בפתק בלבד אלא הודיע לאופה גם בעל פה מה לעשות באיש הראשון אשר נכנס למאפיה.
הספר יצא לרחוב, וכבר מרחוק שמע צלילי מוזיקה אשר העידו שבמקום אחד היתה חתונה.  כיוון את צעדיו שמה ונכנס אל הבית בו היתה החגיגה.  נשאר שם כל הלילה ושמח עם החוגגים.  לפנות בוקר נזכר כי עליו להביא פתק אל אופה העיר, מיהר אל המאפיה וכשמסר את האיגרת אמר לו האופה: - כבר הכל בסדר.
מה קרה? יצא הוזיר את הארמון שעה קלה אחרי הבחור ורצה לבחון אם האופה עשה כפקודת הסולטן.  הגיע שמה לקח אותו האופה וזרק אותו לתוך התנור, כי הספר השתתף בחג החתונה וכך היה הוזיר הראשון אשר בא אל המאפיה לאחר שקיבל האופה את פקודת הסולטן.   הספר חזר אל הארמון והסולטן קיבל אותו בתימהון: - מה קרה שהנך לפני?
סיפר לו הספר שהיתה שמחה בעיר ורק בבוקר נזכר שעליו להביא את איגרת הסולטן אל האופה.  הבין המלך שבמקום הספר מת הווזיר.  כך נהג הספר לפי המלה השניה.
לא רצה עוד להישאר בחצר סולטן זה. לקח את כספו ואת בגדיו אשר רכש בחצר המלוכה ויצא לדרך. הגיע אל מדינה אחרת.  ובעיר הבירה נכנס אל בית הקפה המפואר ביותר בו בקרו רק שרי הסולטן. התיישב ליד השולחן, הזמין קפה.  פשט את רגליו לסמן שיבוא נער לצחצח את נעליו.  גמר לשתות, נתן למלצר מאתיים לירות מבלי לבקש עודף ולנער אשר צחצח את נעליו נתן לירה אחת.
ראה זאת ווזיר הסולטן אשר אף הוא שתה קפה, מהר להודיע לסולטן שנמצא אדם בבית הקפה שבודאי עשיר מופלג ואדם מכובד מאד אם הוא נותן למלצר מאתיים לירות בעד ספל קפה אחד ולירה אחת בשביל צחצוח נעליים.
מיד שלח הסולטן להביאו לפניו.  אך הספר סירב ואמר: - על הסולטן לבוא אלי, כי אני בן הסולטן הגדול.
תמה הסולטן מאוד, כי היה בטוח שלסולטן הגדול אין בנים כלל.
אולי הוא אימץ בן, אולי זהו בן אישה לא חוקית, - חשב בלבו - על כל פנים עלי לקבל את האיש הזה בסבר פנים יפות, אחרת עוד עלולה לפרוץ מלחמה ביני לבין הסולטן הגדול, אם אני מעליב את בנו.
הלך וקיבל את הספר הצעיר בלוית רבים מחייליו, שריו וקציניו.  בערב אותו יום ערך בשבילו קבלת פנים מפוארת ביותר.  לאחר החגיגה הלך אל חדרו וכתב לסולטן הגדול איגרת ובה הודיע: קבלתי את בנך קבלת פנים הנאה והטובה לבן הסולטן הגדול.
כאשר קרא הסולטן הגדול את האיגרת הזאת התעצב מאוד ובכה. ראתה אותו הסולטנה כי בוכה אישה ושאלה אותו על תוכן המכתב.
כעס הסולטן מאוד וזרק את האיגרת: - הוא צוחק לי האדם הזה! הרי ידוע לו שאין לי בנים, ובכוונה רצה לפגוע בי. העלבון הזה יעלה לו ביוקר רב. עוד השבוע אפלוש ואשתדל מאד לכרות את ראשו מעליו במו ידי.
- לאט לך, אישי - הרגיעה אותו הסולטנה -  אולי היתה כאן טעות או רמיה. אין לנו בנים והנך כבר זקן. נזמין את האיש הנה ונראה אותו. אם הוא איש ישר וטוב לב, יהיה הוא בננו.  ואם לאו, נעניש אותו כמו בעונש המגיע לו בעד רמיתו.
דברי האישה מצאו חן בעיני הסולטן.  ישב וכתב איגרת לסולטן בה ביקש להחזיר לו את בנו שלא ראה אותו זה חודשים רבים.  על תושבי העיר פקד לנקות וליפות את החנויות ואת הבתים ואת הרחובות כי בנו חוזר הביתה.
תמהו תושבי העיר אך מלאו אחרי פקודת המלך וכשהגיע הספר, קיבלו אותו בתופים ובמחולות.  כל העיר עמדה לדי הרחוב לראות את הבן החוזר. רק נכנס הספר לתוך הארמון, ביקש הסולטן מאת נתיניו לשוב לבתיהם כי עייף הבן מן הנסיעה הארוכה וברצונו לנוח.  לאחר שכולם עזבו, סגר הסולטן את אשתו, את הבחור ואת עצמו בחדר הסודי (Chambre secrete) ושאל: - מי אתה?
אמר הבחור: - אני ספר ממקצועי. פעם קניתי שלוש מילים בעד מאתיים לירות כל אחד, ולפיהם נהגתי. הראשונה היתה: 'לחשוב לפני המעשה'; והשניה: 'עובר על יד בית ובו חוגגים חתונה, הכנס מבלי לחשוב'; והשלישית: 'היכנס לבית העולה בגדלו על בית אשר אתה נמצא בו, בית שאדונו עולה על אדונך'.
ראה הסולטן שהספר אדם ישר ובעל שכל.  חיבק אותו ואמר: - אתה ראוי להיות בני, הישאר אצלנו.
גם הסולטנה הגישה לו את שדיה לסמן שאף היא אמצה אותו כבנה.
כך נהיה הספר בן הסולטן, ובמות עליו אביו היה סולטן בעצמו.

 

 

 


שתי כובסות ערב שבת, אסע"י 11540
רשמה: חיה בר-יצחק, מפי סוזן ללוש, טוניסיה

היה היו שתי גיסות, האחת עשירה ואחת עניה. הגיע ערב פסח ולגיסה העניה אין שום דבר לפסח, אפילו מצות אין לה.  לקחה מעט בגדים והלכה לנהר לכבס. הולכת ובוכה, ונזכרת שכל שנה חוזר הדבר: הגיסה העשירה שולחת לה מצות שרופות, ירקות רקובים ובגדי סמרטוטים לילדים. והיא, העניה, מקבלת הכל בשקט, ולוקחת את הבגדים הישנים לכבס בנהר, ובוכה.התחילה מכבסת, והנה היא רואה רב לידה.
שאל הרב: - מה את עושה?
אומרת לו: - אני מכבסת
שאל אותה: - קנית מצות לפסח?
אומרת: - כן.
אמר: - לא היה, יהיה! קנית כבש?
- כן.
- לא היה, יהיה! סידרת את הבית?
- כן.
- לא היה, יהיה. - והלך.
גמרה האישה לכבס את הבגדים והלכה הביתה. הגיעה לביתה, ומה? לא הכירה את הבית: בפתח הבית כבש, הבית צבוע ובפנים כל טוב: מצות, ירקות, כל מה שצריך. נדהמה, והתחילה לבכות משמחה. קראה לילדים שלה וגם הם שמחו. לקחה האישה, הכינה מגש יפה מכל טוב, ושלחה לגיסתה.קיבלה הגיסה את המגש ונדהמה: - מה זה? הם הרי עניים! אמרה לבעלה: - הם עניים, איך הם קיבלו את כל זה?
אמר לה: - אלוהים נתן.
ענתה: - אלוהים אינו נותן סתם ככה. אתה חייב ללכת ולשאול איך זה קרה.
אמר: - אלוהים נתן, לא צריך לשאול.
- לא, אתה חייב ללכת. אם לא אני אלך.
וכך עשתה. הלכה ושאלה. ענתה הגיסה העניה: - הלכתי לנהר עם הסמרטוטים שלי, התחלתי לכבס ולבכות. בא רב אחד, שאל שאלות ועניתי לו. והנה חזרתי וכאן כל טוב.
אמרה העשירה: - יופי, אני אעשה אותו דבר.
הלכה לנהר, לקחה סמרטוטים והתחילה מכבסת ובוכה. הגיע הרב ושאל : - קנית כבש לפסח?
- לא
- לא היה - יהיה. קנית בגדים? צבעת את הבית?
- לא.
- לא היה - יהיה !
שמחה והלכה הביתה למצוא יותר ממה שהיה לה. ומה מוצאת? הכבש מת, הבית הרוס, המצות שרופות. התחילה לבכות וקואלה את בעלה: - איך זה? למה לה כך ולי כך?
אמר לה בעלה: - אמרתי לך, שאלוהים נותן ואלוהים לוקח. רצית יותר מדי, עכשיו אין לך דבר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



 

 

ארכיון הסיפור העממי בישראל ע"ש דב נוי (אסע"י)
שדרות אבא חושי 199, הר הכרמל, חיפה 3498838 | טל': 8240726 –  04  Tel | פקס: 8249721 –  04 Fax | דוא"ל: IFArchives@univ.haifa.ac.il
Abba Houshi Avenue, Mount Carmel, Haifa  3498838 Israel
עיצוב והקמת אתר: עדן אוריון ושני זילברמן, אגף מחשוב ומערכות מידע